גם אני עושה פוסט אחרון מהחופש

אז מה אם אני קונפורמיסטי? :)

אז...

מחר האחד בספטמבר.

כולכם יודעים מה זה אומר.

שתכף אייקון!

[לא שאני יודע אם אני אלך, אבל זה משהו אחר]

היום סטיץ' הייתה אצלי.

סחטה אותי ריגשית - והתוצאה בצד שמאל.

עשינו כל מיני שטויות [כמו לשמוע בלופ איזה שיר משוגע].

וסתם היה יום נחמד.

מחר קמים מוקדם.

איכס.

אקס, אוהב אתכם :)

התמונות ממטאליסט + רוקי סופחופש הועלו

מטאליסט.

רוקי.

כרגיל, למי שלא עובד - לכתוב בשורת הכתובת http://aXe.pic.co.il, וללחוץ על האלבום המתאים בצד ימין למעלה.

אם זה לא עובד לכם - אז באאאסה.

אקס, חולה בקדמת.

פוסט ממקום העבודה של אמא (שרות התעסוקה).
עבודה ביום האחרון של החופש זה לא משהו.

נו טוב, נחיה.טל באה אלי היום יותר מאוחר.
יהיה מגניב.שמור   בטל

סוגיית התלבושת האחידה נפתרה.

בעקבות רעיון גאוני של טל, הגעתי להחלטה שאני אלך עם התלבושת. הפוכה. [כמובן שתהיה חולצה רגילה בתיק].

היום הייתי אצל טל. היה לנו נחמד.

צילמנו כל מיני דברים, אבל יותר מדי יצאו לא בפוקוס טוב [אתה טמבל!].

התמונה הזאת דווקא יצאה לא רע

מחר אני הולך עם אמא לעבודה שלה, לעשות שם עבודות פיזיות. איכס.

אח"כ טל באה אלי.

יהיה נחמד :)

תלבושת אחידה.

מצד אחד, בואו נודה בזה - לא ממש אכפת לי מה אני לובש, והתלבושת לא כזו נוראית.

מצד שני, אני די לא אוהב שאומרים לי מה ללבוש. לא משנה מי\מתי\לאן.

מצד שלישי, זו שנה אחרונה, ואין טעם למלא אותה במריבות נגד ההנהלה.

מצד רביעי, כבר קנינו תלבושת אחידה [יש לי רק שתי חולצות קצרות, כי לא היה מספיק], בגלל שגם שני האחים שלי לומדים.

מצד חמישי, אומנם אני לא מקורב לשכבה הזאת, אבל אני לא רוצה שיסמנו אותי בתור זה שהולך עם התלבושת, למרות שבטח יהיו עוד.

אני יודע שבמהלך השנה בכל מקרה אני כן אלך עם זה.

אבל מה עושים ביום הראשון?

ולמה לעזאזל זה מטריד אותי כל כך, עד שאני כותב פוסט שהוא בערך פי שניים ממה שאני בדר"כ כותב?

סאמק, תנו עצות.

אוף.

אבא רוצה שב2300 המחשה יהיה מכובה.

זה עוד פחות משעה.

זנות.

אקס, יום הדין קרב ומגיע.

זה גאוני
כולנו צריכים ללמוד מזה.שמור   בטל

האנס, זה לא מצחיק!

טוב, זה כן

אקס, אנחנו מדברים על זה.

התמונות ממטאליסט + רוקי סופחופש

אם מישהו רוצה שאני לא אפרסם תמונה מסויימת שלו, זה הזמן להזכיר לי.

יש לכם 36 שעות (שזה אומר אחת בצהריים של יום שני). אחרי זה אני מעלן אותן.

אקס, בכי זה באמת דבר משחרר.

חזרתי.

כל כך רציתי להתמלא כוחות ביומיים וחצי האלה, כדי שאני אוכל לשרוד את תחילת שנת הלימודים.

אבל לא.

חזרתי הבייתה, ומצבי לא משהו, בלשון המעטה.

יותר מדי דברים על הראש.

גילויים חדשים וישנים על עצמי.

תהיות לגבי החיים שלי עכשיו והעתיד.

טינאייג'ר טיפוסי מזורגג.

לא רוצה לחשוב.

רוצה להיות... לא יודע מה אני רוצה להיות. אני רק יודע שאני לא רוצה להיות במצב שלי עכשיו.

לא רוצה להיות אני. אני שונא אותי.

שונא שונא שונא.

ולא ממש עוזר לי שיש אנשים שאוהבים אותי. אני גם אוהב אותם. אבל לא אותי.

אותי אני שונא.

ואני באמת תוהה למה אני כמו שאני.

ואני באמת מקווה שיש גן עדן למעלה. כי אם לא, זה פשוט לא שווה את זה. ממש לא.

נמאס לי להיות הבחור הנחמד. זה שאפשר לסמוך עליו. זה שתמיד יקשיב.

פעם זה היה עושה לי טוב, לדעת שאני עוזר לאחרים.

היום זה עושה לי רע.

אבל אני לא יכול להפסיק. כי אני יודע שאז לאחרים מסויימים יהיה רע - וזה יגרום לי ליותר כאב.

אני לא יודע מה הולך להיות איתי.

לא מבחינת קידום [שאני לא עושה שיעורים בשיט, ואז זה גורם לי לתהות, למה אני הולך בכלל], לא מבחינת הלימודים [כמו העבודה במחשבים שאני צריך לעשות], לא מבחינת מחר.

הגעתי למסקנה שאני מכור לאנשים.

כל פעם שאני פוגש אותם אני מקבל כוח לעוד כמה זמן.

הבעיה היא, שכמו כל מכור, פיתחתי עמידות.

אני צריך יותר זמן עם אנשים בשביל שיהיה לי כוח לאותה מידת זמן.

יום שני אורי מגיעה ליד ושם.

בראש השנה זויה, שירי ואולי מורדי מגיעים.

אולי זרמושקה יבוא מתישהו.

ויוד עוברת לירושלים.

אולי אני אשרוד את השנה הזאת.

אחרי הכל, שנה אחרונה.