יש התקדמות נפלאה

היום זריקה אחרונה של פיורוגון.

ומחר על הבוקר (בשבע! מי קם כ"כ מוקדם, לעזאזל (האמת שיש ימים שבשבע אני כבר בעבודה אבל לא ביום שני ולכן זה מעצבן שצריך גם ביום כזה לקום מוקדם) ) אוביטרול ומחרתיים ההזרעה.

איזו התרגשות! איזו שמחה!

בכלל היה היום יום מרגש כנראה שיש לי סוג של עבודה חדשה, מאוד חלקית ונעשית מהבית אבל זה פתח לעוד הרבה דברים ואולי בשנה הבאה אני לא אמצא את עצמי במקום של "אין ברירה" אלא במקום שאני רוצה להיות בו ויכולה, למרות הטיפולים (או ההריון, כמו שאומר הבעל המקסים שלי).

מחר הולך להיות יום די נאחסי, גם הזריקה על הבוקר, שהיא הזריקה הכי כואבת, וגם שכחתי לקחת מחטים יותר מתאימות ואני לא יודעת אם עוד ייצא לי, וגם יש לי פגישה שאני די מפחדת ממנה, וגם יש לי שיעור שאני די שונאת ושעוד שבוע צריך להגיש בו עבודה שעוד לא התחלנו לעבוד עליה (זה בזוגות) אבל העיקר שמחרתיים יש הזרעה!

אתמול

התחיל ברבע לשבע

קמתי, ניסיתי להתעורר, התארגנתי, שתיתי המון מים

ונהגתי לבדיקת הדם שבעיקר הסמוכה.

התור לבדיקת הדם היה ארוך אז חיכיתי לא מעט.

בנתיים התחלתי לקרוא ספר שאני צריכה לקרוא ללימודים.

כשנכנסתי פגשתי את אחת משתי האחיות שבדר"כ מצליחות לקחת לי דם בקלות

(לרוב האחיות זה די קשה)

בפעם האחרונה, שכבר היתה מזמן, היא לא הצליחה, באיזה יום ארור שדקרו אותי בו שלוש פעמים

(בהזדמנות אני אלנקק פה לפוסט מאותו יום)

אז הפעם בניגוד לתמיד היא לקחה פרפר, והצליחה בשניות

מצחיק אותי שהיא התייאשה עד כדי פרפר, היא אמרה שזה בהחלט בגלל הפעם ההיא...

משם מיהרתי לנהוג לעבודה, איכשהו האחראית עליי פישלה ושכחה לשלוח להם מחליף עד שאגיע, היא חשבה שהבדיקה היום, והפלאפון שלי נשאר בבית אז לא ניתן היה להשיג אותי ואף אחד לא ידע אם אני בכלל אבוא, אז היה לי ממש לא נעים מהעובדות האחרות למרות שזו לא הפשלה שלי.

עבדתי עד חמישה לארבע.

בעקרון העבודה היא עד ארבע ולרוב יוצא שאני נתקעת שם לפחות עד ארבע וחמישה או ועשרה אבל הייתי חייבת למהר.

הגעתי הביתה, עשיתי שטיפה קצרה, החלפתי בגדים, ארגנתי תיק וחיפשתי בנרות את הפלאפון (בסוף מצאתי) ורצתי לטרמפ שהיה לי.

בטרמפ חטפתי קצת צעקות, שלא כאן המקום להסבירן, מה שחשוב זה שההורמונים הביאו אותי כמעט לסף דמעות מצעקות שברגיל לא היו מזיזות לי כלום.

בכל אופן בעשרה לחמש הייתי בחזרה אצל הרופא, שוב היה תור רציני.

כשנכנסתי הסתבר שההורמונים עלו (614 אם אני זוכרת נכון) ושלא היה ביוץ (הללויה) ואז עברנו לאולטראסאונד, לרוב הוא ממש מתקתק את האולטראסאונד הוגינלי אבל הפעם הוא לא מצא שחלה אחת וטעה בחישוב הגודל של הזקיק בשחלה השניה, בחיים הוא לא היה בפנים כ"כ הרבה זמן... מוזר.

בכל אופן, יש לי זקיק אחד שגדל - 13 מ"מ גודלו, אז מאתמול עברנו למינון יותר גדול - 75 יחידות ביום.

בפעם האחרונה שהיה לי זקיק 13 ולקחתי 75 יחידות זה נגמר בביוץ מוקדם תוך יומיים

אז נכון שמהערב אני מוסיפה את הצטרוטייד שתפקידו לא לתת לביוץ להתרחש, אבל לכל מקרה שלא יבוא דאגנו שיהיו שם גם זרעונים...

בכל מקרה, אחרי הרופא העברתי עוד כשלוש שעות בקניון כי חיכיתי לבעל שיסיים את העבודה ויחזיר אותי הביתה (ככה זה כשגרים בחור שאין אליו אוטובוסים ממש) קצת הסתובבתי ובעיקר המשכתי לקרוא את הספר.

בשמונה וקצת הגענו הביתה, אחרי ארוחת ערב, ואני הייתי שפוכה לגמרי, הייתי הולכת למיטה אבל שעת ההזרקה היא בעשר וחצי  אז פשוט נמנמתי בסלון עד שהזמן הגיע, הבעל העיר אותי והזריק.

איכשהו נחתנו על ורידון או משהו, כי יצא טונה דם, בחיים זה לא קרה לנו.

כאב, עבר.

בסוף גם הלכתי לישון באיזה אחת-עשרה ומשהו

ועכשיו אני עפה לעבודה.

אני בבית היום

במקום באוניברסיטה.

קצת קשה לסוע אליה כשעל הבוקר יש בדיקת דם, ובצהריים יש אולטראסאונד, ובין זה לזה אין מספיק זמן לסוע ולחזור (האונ' במרחק שעה נסיעה) וזה עוד לפני שהכנסנו לחשבון את הצורך להתחלק באוטו עם הבעל שנוסע לעבודה ואת העובדה שהאוטו עצמו שוהה במוסך כי ביום חמישי בלילה הלך הגיר.

מרגישה קצת רגשות אשמה שאני לא מתקשרת לבוסית והולכת לעבודה אבל האמת היא שיש לי טריליון דברים ללימודים - לקרוא המון וגם לכתוב עבודה, אז נראה לי שאם אני באמת אתקדם איתם אני ארגיש פחות אשמה.

עוד לא יודעת איך אני מגיעה היום לרופא, צריכה לברר מצב לטרמפ או משהו, בכל מקרה בדיקת הדם בבוקר הלכה ממש מהר ובקלות, השאלנו רכב וככה גם הקפצתי את הבעל לרכבת, יש לו אוטובוס חזרה מהעבודה עוד לפני שעת ההזרקה.

ספירת חורים: 5 בטן, 1 יד.

נראה מה יהיו התוצאות היום...

ב18/2

עשיתי את הניתוחון האחרון (נכון לעכשיו) להוצאת נקודות חן, שלשום החלים המקום האחרון באופן סופי, מה18/2 עד היום חלק מהגוף שלי היה חבוש כל הזמן, ותוך כדי עברתי סבב והזרעה שנכשלו, וגם גילו שתולעים עשו לי את רוב בעיות המעיים ועשיתי מבחנים ועבדתי בעבודה ומה לא.

יותר אני לא עושה ניתוחים כאלה אצל הרופא הזה, אמרו לי שיש רופא אחר שעושה תפרים הרבה יותר טובים ומחזיקים, בניגוד לאלו שהתפרקו די מהר.

הסנדלר הולך יחף

כמדומני שזה עוד לא עלה פה, אבל אני עובדת במעין משפחתון.

וכל שניה עם הילדים הקטנים היא שניה של חסד מופלא ושל תהום עצבות.

כל כך הייתי רוצה להחזיק ככה אחד משלי, ולא אכפת לי איך הוא ייעשה שלי.

כל החזקה כזו נראית לי כמו שניות גנובות מגן עדן, בשניות האלה אני בטוחה שאימוץ הוא פתרון מעולה עבורי, כלומר - אם עד שיגיע תורנו עוד לא נצליח.

אני לא בטוחה שאני מעבירה את מה שרציתי לומר, אז הנה ציטוט שאומר את זה כ"כ נכון:

"בתא המדידה בחנות כולבו אישה מאוד בוטחת פשוט נתנה לי להחזיק את בתה בת השלושה חודשים, גייסתי את כל כוחותי כדי להמשיך לשבת בכיסא הוויניל הוורוד-בז' ולא לקום ולברוח בטירוף עם היצור הקטנטן  והרך הזה צמוד לחזי"

("אשתו של הנוסע בזמן", 284)