מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

26 10/2013		קיצור תולדות הזמן
		תגיות: יומן מסע, יוצא אל האור, לב, אהבה ויחסים, אופטימי

אף אחד לא זוכר מתי היה בדיוק הרגע הראשון, אבל זה כנראה היה איפשהו לפני קרוב לשנתיים. חבר טוב הביא לבירה את הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה והפעם הייתה קצת יותר שפה משותפת בינינו. מתישהו שניהם נפרדו אבל הקשר שלנו נשמר בזכות שהפכנו ל-movie buddies. לאט לאט התחיל להיווצר ולגדול פיל בינינו עד שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנו. היא זו שהצביעה עליו ראשונה ואני קצת כמו אידיוט היססתי והיססתי (בכל זאת, אקסית של חבר) עד שבסופו של דבר, עם קצת עזרה ודחיפה, שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת, איך לא, לסרט.

דווקא הדבר שאנחנו הכי פחות זוכרים מאותו ערב היה הסרט. זה היה סרט מטופש למדי, מלא פיצוצים וכוכבי אקשן מזדקנים, אולם כמעט ריק באמצע הלילה, וכל מה שאנחנו היינו עסוקים בו זה להתקרב האחד לשנייה ולתת לפיל להתפרץ. הצלחנו (בקושי) להחזיק מעמד שבוע עד לסופ"ש הראשון שבילינו ביחד ולא היינו מסוגלים להיפרד בכלל. אחרי הסופ"ש הזה כמות הלילות שבילינו בנפרד הלכה והתמעטה ולי זה היה מאוד נוח, במיוחד שהיא גרה ממש קרוב לעבודה שלי. בערך חודשיים וחצי לתוך הקשר כבר נשארתי לישון אצלה בדירה כשהיא הלכה למשמרת לילה בעבודה שלה תחת התירוץ שצריך לשמור על שני הכלבים שלה מפני סופת הרעמים שהייתה באותו הלילה. לשניהם כמובן לא לקח הרבה זמן לקבל אותי כשותף נוסף שגר בדירה, דואג להם לאוכל, משחק איתם עם הכדורים ונותן להם המון אהבה (וגם מקבל בחזרה). אחרי הלילה ההוא כבר היה לי ברור שאין יותר מדי טעם להחזיק בדירה הקטנה שלי בתל אביב והיא נשארה רק כמקום להחזקת בגדים וכביסה (וגם כצימר קטן בעיר הגדולה אם רצינו לבחור אליו מהפרבר).

אחרי שכבר הבנו שהמשפחות מתלהבות מהקשר, ושאין טעם להחזיק שתי דירות קטנטנות, התחלנו לחפש דירה משלנו ותוך שבועיים מצאנו אחת מושלמת, קרובה לשנינו לעבודה, גדולה מספיק בשביל שני הכלבים (למרות שאין להם גינה) ובסביבה טובה. קנינו ועיצבנו וסידרנו לנו קן קטן משלנו, דירה של גדולים ולא של רווקים סטודנטים שרק מחפשים את הריגוש הבא בחיים. היות וגם ככה סוג של גרנו ביחד כמה חודשים (אצלה), זה נראה טבעי וכל אחד מצא את המקום שלו ובעיקר את הביחד שממש רצינו.

וכמו כל דבר טוב בחיים, דווקא אז העבודה שלי התעוררה והחליטה שהגיע הזמן לשלוח אותי לשלושה שבועות בחו"ל. בלית ברירה היא ליוותה אותי לשדה התעופה וחציתי את האוקיאנוס בשביל לדאוג לעוד כמה דולרים לחברה. רק אז הבנתי את המשמעות שלה בחיים שלי, והגעגועים היו הרבה יותר חזקים ממה שחשבתי שהם יהיו. התכתבנו כל יום במייל, שלחנו תמונות אחד לשנייה, דיברנו בטלפון לפני שהייתי הולך לישון וכשהיא בדיוק קמה ולא היינו מסוגלים להעביר כמה שעות בלי לדבר בצורה כזו או אחרת. בדיוק באמצע התקופה, הכלבה שלנו נפטרה והותירה את שנינו שבורי לב, וזה היה קשה שבעתיים כשאני רחוק בלי יכולת לחזור (ביקשתי ולא נתנו לי) והיא נשארה לבד עם הכלב לטפל בהכל. לקח יותר משבוע עד שהגיע הרגע המיוחל וחזרתי, רק בשביל להישאר איתה ולא יכולנו אפילו להיפרד לכמה רגעים קטנים.

כל חודש שעבר ביחד נחגג ביציאה למסעדה וארוחה טובה (גם אם זה היה רק ופל בלגי משובח בגלידריה מול הבית). כשהתקרבנו לשנה, שאלתי אותה אם היא רוצה לטוס ולחגוג את זה בחו"ל והיא בחרה את פריז. למרות אינספור ניסיונות לעכב אותנו (שנת לימודים שנפתחה שבוע מוקדם מהמתוכנן, טיסת עבודה נוספת שהתבטלה ברגע האחרון, כלב שהחליט לפתח דלקת יומיים לפני ההמראה ואפילו מטוס עם תקלה טכנית) לא מנעו מאיתנו להמריא לשם ולחגוג. ביום השנה עצמו עלינו למעלה אל הסקרה-קר, לתצפית על כל גגות פריז שהיו מכוסים אז בערפל הבוקר, ותוך כדי שיחה קטנה בינינו שניסתה טיפה לסכם את כל מה שעבר עלינו, שלפתי משהו מתוך התיק שהצלחתי איכשהו להחביא טוב טוב ממנה במשך שבוע שלם. היא הייתה מאוד מופתעת מזה ובכלל לא ציפתה לזה (לפחות לא באותו הרגע), היא בקושי יכלה לדבר מרוב התרגשות ואפילו התחילה קצת לבכות.

 

והיא אמרה כן.

 

עבר כמעט שבוע מאז ואנחנו מרגישים כאילו אנחנו בסוג של חלום מרוב כמות האהבה שמורעפת עלינו. המשפחות מאושרות (אבא שלי תופר חליפות, אחותה כבר בוחרת שמלה וסבא שלה חיכה לנו בשדה התעופה בארבע לפנות בוקר עם זר פרחים ענקי ודמעות בעיניים), ואפילו בפייסבוק לא ציפינו לכמות כזו של תגובות ומספר תלת ספרתי של לייקים. עוד לא ממש התחלנו לתכנן את הכל או אפילו לחשוב, כי פשוט עוד לא הספקנו לעכל את כל מה שקרה. זה מרגיש פתאום משהו של אנשים גדולים כשמילים שמתחילות ב-ח' נזרקות כל הזמן לאוויר, ואני שרק לפני שנה ומשהו בעיקר הסתכלתי כמה חודשים קדימה, פתאום מתחיל לתכנן חיים שלמים עם בת זוג, כלב ומשפחה שלמה שאימצה אותי מהר מאוד לחיקה. רגע לפני שאני נכנס לעשור הרביעי של החיים שלי, הם נכנסו למערבולת גדולה, לשינוי תפיסה ובעיקר להתבגרות מהירה.

למרות כל זה, זה מרגיש הכי נכון שרק יכול להיות. כשאחותי בירכה אותה, היא אמרה לה שהיא אף פעם לא ראתה אותי מאושר כל כך כמו בשנה האחרונה, ושהתחולל אצלי שינוי ענקי. אני כבר לא אותו בחור שהיה כל הזמן לבד עם המחשבות שלו, שחולם בהקיץ על חיים טובים יותר, מקווה למצוא לעצמו מישהי שלא תעביר אותו סרטים, תעשה לו את המוות או סתם תגרום לו להוציא עליה המון כסף, ובעיקר למצוא מישהי שתהיה קודם כל חברה טובה, אוזן קשבת ואחת שתראה אותי בדיוק כמו שאני רואה את עצמי, עם כל השריטות והשיגעונות כולל אלו שאחרים לא רואים. איתה זה היה כל זה ואפילו עוד יותר מזה, ברמות שאפילו לא הייתי יכול לדמיין. הקרבה, האינטימיות, החברות, השותפות לחיים, האוזן הקשבת, הם הרבה יותר מכל מה שהיה לי עכשיו, והיא גם נשארת, בלי להרגיש שהיא מתרחקת בגלל חברים אחרים, לימודים, מרחק גיאוגרפי או כל סיבה אחרת שבגללה חברים אחרים החליטו להתרחק קודם. נדמה שכל משבר שעברנו בחיים שלנו בשנה האחרונה (ולא היו חסרים כאלו) רק חיזק את הקשר בינינו וקירב אותנו יותר ולמרות שעברנו "רק" שנה אחת ביחד כזוג, זה מרגיש לשנינו כאילו זו עדיין רק ההתחלה ויש לנו עוד המון לגלות ולחוות בדרך ביחד.

 

לולי ואוגי, סיפור אהבה. סוף השנה הראשונה, תחילת החיים. 

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של Quicksand ב-26/6/2016 17:06

 

26 9/2011		הצד שלי
		תגיות: אהבה ויחסים

כבר עברו למעלה משלושה שבועות מאז שמה שעמד באוויר חלחל לי הכי עמוק שאפשר וזה הביא להחלטה שאין ברירה אלא לחתוך. אם מישהו יסתכל על מה שקרה מבחוץ, הוא יגיד שלמעשה אני זה שיזמתי את הפרידה ממך אבל בפועל זו היית את שנפרדה ממני הרבה לפני. אני הגעתי להבנה הזו אחרי שראיתי כמה את קרירה אליי וכמה קשה לי ליצור שיחה איתך מלאה ברגש וקרבה, מהסוג שהיה בהתחלה. זה גרם לי לחשוב כמה פעמים לפני שחשבתי ליזום איתך שיחה אינטרנטית, מהסוג שהיינו עושים במשך כל ערב במשך שלושה חודשים ארוכים וטובים. כבר לא היו לי את הכוחות לרצות לנהל איתך שיחה ולשקול טוב טוב כל מילה כדי שחס וחלילה לא תביני נכון את מה שאני כותב (ונורא קשה להעביר לפעמים רגשות ונימת דיבור בצ'ט), אחרת זה היה מהר מאוד מדרדר לריב לא מובן ולייאוש. כמו כל השיחות בינינו, ניסיתי כרגיל להחמיא לך אבל נתקלתי בתגובות קרירות מאוד (הרבה יותר קרירות מאלו שאת טענת שאני נתתי לך מדי פעם, למרות שלא נתתי לך כאלו בכלל) שגרמו לי לחשוב שיש כאן משהו מזויף, שאין טעם להחמיא כי זה לא יוביל לשום דבר ועם זה כבר לא יכולתי להשלים יותר. בגלל זה החלטתי שדי, שעדיף לי בלעדיך.

שלא תביני לא נכון (וגם אמרתי לך את זה), אני לא מצטער על אף רגע שהיינו ביחד. אני שמח שלקחתי את הצ'אנס הזה, שניסיתי, שהלכתי עם זה קדימה. היו לי הרבה התלבטויות בהתחלה, בעיקר בגלל ההתנהגות שלך בפורום שבו הכרנו. תמיד משכת שם צומי לכיוון שלך, ניסית בכל הכוח לסחוט מחמאות מכל העולם ותיעבת את כל מי שלרגע נתן לך ביקורת או לא התלהב ממה שהוא ראה. זה גם מה שאמרת שמשך אותך מבחינתי, בגלל שהתייחסתי אליך בצורה אדישה כי לא ידעתי מה את רוצה דווקא ממני כשאת עושה עיניים לכל גברברי הפורום ובמיוחד לאלו שבאופן קבוע כרכרו מסביבך עם הלשון בחוץ כל הזמן. אלו היו אותם אנשים שבמשך כל הזמן שיצאנו ביחד תיעבו אותי וכתבו לי כל הזמן הודעות שכל מטרתן להכניס לי קטנות, ואלה היו אלו שחזרו לסורם ברגע שהם הרגישו שמשהו התרופף בינינו, ואת כמובן שיתפת איתם אז פעולה. כשהחלטת לחזור לסורך לפני שנפרדנו, הערתי לך שזה מפריע לי אבל התעלמת מזה, וכשהתפוצצתי מכעס התעצבנת עליי בחזרה ותקפת אותי כאילו אני זה שאשם כאן. זה מה שערער כמעט לגמרי את האמון שהיה לי בך וזה מה ששבר אותי.

הרגשתי שההתחלה הייתה מטורפת, מין זינוק חזק כלפי מעלה, משיכה שהתפוצצה פתאום ואני הייתי מוכן לשים הכל בצד בשבילך כדי לעשות אותך מאושרת. זה מה שעשה אותי מאושר. קשה לי להצביע על העובדה מתי כל זה התחיל לקרוס, אולי כשהייתי אמור לטוס לעוד חודש (ולא טסתי בסוף), אולי אחר כך. ברגע שהתחלת לקחת את פסקי הזמן שלך ולהרצות להישאר בדרום הרחוק ולא לתת לי לבוא אליך, כבר היה אפשר להבין שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. מצד אחד, הרחקת אותי ממך פיזית אבל מצד שני המשכנו באותו קשר אינטנסיבי דרך הרשת ולא הפסקנו לדבר במשך ערבים שלמים וזה בלבל אותי לגמרי ולא ידעתי איך לאכול את זה. כל הזמן דיברת שאת יודעת בדיוק איזה בן זוג את רוצה וממש דרשת ממני להיות בן הזוג שלך, אחרת אנחנו נצטרך מרחק שבו אני אחשוב איך אני צריך להיות אותו גבר שאת דורשת ממני להיות. כשאני מנסה להבין את המשפט שהרגע כתבתי, אני תופס כמה כל הדבר הזה דפוק מהיסוד, כאילו את מנסה להכריח אותי להשתנות ולעצב אותי מחדש בלי שממש ניסית להכיר אותי. בקושי היינו שלושה חודשים ביחד, אני בספק אם הכרת אותי ממש במהלך התקופה הזו, לפחות כמו שאני כל הזמן ניסיתי להכיר אותך. וזה לא שלא ניסיתי להיפתח אליך ולספר לך על עליי, מאוד ניסיתי לעשות את זה אבל את המשכת בשלך ולא באמת ניסית להבין אותי. לא ניסית להבין מה כל הדברים שעשית לי גורמים לי ואיך כל ההתרחקות שלך משפיעה עליי. הרגשתי לפעמים כאילו את ממש מזלזלת בי ובדברים שלי, כמו שכל פעם שנסעתי בשבילך לבאר שבע והיית שולחת אותי בסוף הערב חזרה צפונה למרות שהייתי מותש אחרי יום עבודה ונסיעה עד אליך, או כשכל הזמן הייתי זה שמשלם עליך בכל מקום. נכון, אני מבין שהמצב שלך היה קשה ובאמת כל הזמן רציתי רק לשמח אותך כל הזמן, אבל גרמת לי להרגיש שלא ממש אכפת לך ושאני יכול להוציא ולהוציא ולהוציא, והיו מקרים שגרמת לי להרגיש שאני מקבל ממך תגובות נלהבות ושמחות רק כשאני קונה לך דברים. מצחיק שהיה נדמה לי שחלק מהקרירות שלך בסוף באה בדיוק אחרי שכתבתי לך שאני לא יודע אם אני אוכל להוציא ולעזור לך בעוד משהו (כי בכל זאת הגעתי למצב שבמקום לחסוך קצת, כל המשכורת שלי התפוגגה לה באוויר ולא יכולתי להוציא על הדברים שאני רציתי לעצמי).

כשנפרדנו, ביקשת לשמור על קשר ולא לתת להכל להתפוגג. אני ביקשתי קצת זמן לעצמי, להתרחק טיפה כדי להבין את הסטטוס החדש הזה שנוצר ואולי לתת לאמון שנפגע להשתקם, כי בלעדיו אין סיבה להמשיך בזה בכלל. הבעיה שגם אז לא לקחנו פסק זמן אמיתי והתנתקנו, אפילו שלא דיברנו באופן ישיר. את חזרת תוך חצי יום לאותה התנהגות שאפיינה אותך באותו פורום משותף יחד עם כל עדת המכרכרים, ואני לא הייתי מסוגל לראות את זה יותר. כשהערתי לך על זה, אמרת שתפסיקי (לא בפעם הראשונה) אבל אני כבר החלטתי לעזוב את המקום ההוא שהרגיש לי מגעיל ושאני לא שייך אליו. גם ככה זה היה הרבה יותר המקום שלך, והיה לי קשה להאמין שבאמת תשני משהו מההתנהגות שלך, בדיוק כמו שדאגת לחשוף בפניי כולם אחרי כל מריבה בינינו כמה את פגועה וגרמת לי להרגיש שמה שכבר היה שבור אצלי בפנים, נשבר שוב. גם אחרי שעזבתי את הפורום, המשכת להעביר אליי מסרים ככה בשקט, דרך שורת הסטטוס בסקייפ (ככה זה כשאין פייסבוק). אין לי מושג אם עשית את זה בכוונה או לא (אם כן, אין לנו בכלל סיבה לדבר יותר ואם לא, אז את הרבה יותר אטומה ממה שחשבתי), אבל באמת שלא רציתי לקרוא איך את פתאום מאושרת, איך פתאום מפנקים אותך כמו שהרבה זמן לא פינקו אותך (מוזר, זה גם מה שאמרת לי) ושפתאום את חושבת שמצאת לך נפש תאומה, וכל זה פחות מ-10 ימים אחרי שנפרדנו. זה גרם לי לחשוב אם בכלל הייתי משהו עבורך בכל שלושת החודשים האלו שהיינו ביחד, אם באמת היו לך רגשות כלפיי כמו שלי היו כלפיך, אם הייתי עבורך יותר מארנק ותירוץ להגיע ולהסתובב הרבה בתל אביב. איך אני יכול לתת אמון ולהמשיך לנהל קשר ידידותי עם מישהי שלקח כנראה פחות משבוע לקפוץ למיטה אחרת, ושידעה מספיק שהיא יכולה לוותר על הקשר כי אין לה מה להפסיד ויהיה מי שיתפוס אותך.  אני בעצמי לא יודע מה אני רוצה עכשיו, כי תמיד הייתי בן אדם שלא מתעלם או מגרש מישהו שפונה אליו, אלא אם הוא פגע בי בצורה עמוקה מאוד ושבר לחלוטין כל פיסת אמון שנתתי בו וגרם לי לתחושה של בגידה. עוד לא הגעת למצב הזה, ולכן אם את באמת רוצה שנהיה בקשר אחרי שאני אחזיר לך את כל הדברים שלך שעדיין כאן (אלו שבטוב ליבי הצעתי יותר מפעם אחת להביא אליך וכרגע אני לא בטוח שאני אציע שוב), תראי לי שאפשר לסמוך עליך, שתהיה לי סיבה אמיתית לשמור איתך על קשר ולא להרגיש כמו שאני מרגיש עכשיו. אני חושב שזה אפשרי, אבל זה לא תלוי בי, רק בך.

אני כותב את כל זה כי נמאס לי להחזיק את הרעל הזה בתוך הגוף כל הזמן. אני רוצה להתקדם הלאה, להשאיר את הדברים הרעים האלו מאחור ולא להרגיש שום תחושה של כעס ושנאה, מקסימום אדישות ולא יותר מזה. אני לא בטוח שתקראי את הדברים האלו שכתבתי, ואני בכלל לא בטוח שתרצי לקרוא אותם. בסופו של דבר, אני רק רוצה שיהיה לי טוב ולקחת מכל מה שהיה את הדברים הטובים שהיו, והיו המון. מהרגע הקטן ההוא על הספסל ליד שפך הירקון בנמל, דרך הניסיונות באמת לראות רחוק ועתיד קרוב-רחוק משותף, לראות אותך ישנה שלווה לצידי ועד הישיבה במסעדה המוצלחת ההיא, ממש לא רחוק מהבית שלי, קצת לפני שעלית על הרכבת וראיתי אותך בפעם האחרונה. היה לי קיץ מופלא שפיצה המון על שנה מתישה ובמיוחד על כל חודש מאי שהיה מתיש וקשה נפשית, לבד בארץ זרה, והוא נתן לי הרבה כוחות וביטחון להמשך. בניגוד למה שאת חושבת, לא היית מישהי שתכין אותי למה שיבוא, כי אחרת לא הייתי חושב שאת ממש מיוחדת ורוצה להיות רק איתך. בפעם הראשונה שרציתי לנסוע אליך אחרי הפרידה ולהחזיר לך את כל הדברים, רציתי להגיד לך שמעכשיו אני אחפש אותך בכל אחת שאני אפגוש מעכשיו והלאה, רק שבינתיים אני אחפש רק את הדברים הטובים שהיו בך, אלו שגרמו לי להיות איתך ביחד לתקופה ממש לא קצרה.

אני לא יודע אם זה באמת הסוף ושלא ניפגש עוד. יש עדיין חלק שבאמת מקווה שזה כן יקרה, כי יש לך חשיבות בסופו של דבר בחיים שלי. אני רק מקווה שיהיה אפשר לשים את כל הדברים הרעים בצד ולהיזכר רק בדברים הטובים. ולמרות כל הדברים הרעים, אני רק רוצה להגיד לך תודה.

שמור   בטל

10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של נ' ב-7/10/2011 22:49

 

15 7/2011		תקציר הפרקים הקודמים
		תגיות: יומן מסע, יוצא אל האור, רבוטה, אהבה ויחסים

קליק אחד קטן על העכבר יכול לשנות הרבה דברים בחיים. אפילו שהוא כל כך קטן, ההשפעה שלו על מה שיבוא בימים, השבועות והחודשים הקרובים יכולה להיות מאוד משמעותית.

אבל לפני זה צריך לחזור כמעט שנה אחורה בזמן. סוף יולי 2010, מועדי א' של הסמסטר האחרון מסתיימים ואחרי מנוחה קצרה אני מתחיל בחיפושים יותר קדחתניים למצוא עבודה אמיתית של אחרי התואר. היו תוכניות למועדי ב', אבל בגלל שהם באוקטובר, לא ממש חשבתי עליהם. חודשיים של נסיעות פה ושם בזמן שאני עדיין מתגורר בחיפה עפו להם ורגע לפני שאפשרות המגורים שלי בצפון הולכת, פתאום יש הפתעה. חברת הייטק גדולה החליטה לזמן אותי ליום ראיונות (זה מפתיע בהתחשב בגודל של החברות שהתראיינתי בהן עד אותו רגע ובעליבות של ההצעות שקיבלתי) וכמעט בלי מאמצים מיוחדים הצלחתי לצלוח אותו ולהתקבל לעבודה. במהלך החגים פיניתי את המעונות ופיזרתי את הדברים בין שני הבתים של ההורים כדי להתחיל בשלב הראשון של העצמאות.

אוקטובר 2010, יום ראשון לעבודה. ההתרגשות עצומה, ואחרי שחתמתי על מלא טפסים וקיבלתי תג עובד, הגיע הזמן לרדת למחלקת רכב ולקבל את הרכב שלי. טוב, לא בדיוק הרכב שלי כי האוטו שהזמנתי אמור היה להגיע כמה שבועות אחרי. אז בינתיים התנהלתי בין שני הבתים תוך כדי פנטזיה על מקום פרטי משלי. די מהר התעוררתי מהפנטזיה הזו והתחלתי לחפש דירות בתוך תל אביב. ככה בדיוק, למרות המחיר היקר והצפיפות, החלטתי שאני רוצה לחיות את העיר ולפתח עצמאות. לקח קצת יותר מחודש ובאמצע נובמבר דרכתי בתוך דירה קטנטנה, חדר וחצי בלב הצפון הישן, והייתה לי תחושה שזה הבית. למחרת חתמנו על החוזה וכעבור שבועיים התחלתי לאסוף את כל הדברים שלי משני הבתים והתחלתי לחיות בפינה הקטנה שלי בעיר.

ככה עברו הימים עד סוף מרץ, ואז קרא לי מנהל הפרויקט שהייתי בו. הוא הודיע לי שבגלל שאנחנו עומדים לסיים את שלב הפיתוח, יש צורך בצמצום הצוות ולכן הוא מעביר אותי לפרויקט אחר וחוץ מזה הוא מרגיש שלא איתגרו אותי מספיק ושם יהיו לי יותר אתגרים, וככה נדדתי מפרויקט בארה"ב לפרויקט בקנדה. הפרויקט הזה כבר היה בשלב הרבה יותר מתקדם ובאמצע ניהול של סדרות של בדיקות, ולא עבר הרבה זמן (חודש בדיוק) ובהתראה של שבוע נדרשתי לארוז מזוודה ולנסוע לתמוך בלקוח באתר למשך כמעט 4 שבועות. את רוב חודש מאי ביליתי בפרבר של טורונטו וקיבלתי שם את האתגר הזה. הבעיה הייתה שזה היה טיפה גדול עליי, והגעתי בלי מספיק ידע, עם טיפה שוק והרבה חששות שהתאמתו לאורך כל החודש. לא היו שם כמעט ישראלים ואת רוב הזמן העברתי עם חבורה של הודים שעבדו במקביל אליי וביחד איתם נסעתי לטייל קצת בעיר ובמפלי הניאגרה. הבעיה הייתה כשהייתי צריך להתמודד עם בעיות בכוחות עצמי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי במיוחד כשראיתי מבטים מרחמים ומזלזלים שנשלחו לכיווני. באחד הימים הרגשתי שאני מפתח התקף חרדה קטן ורק חיכיתי לטיסה חזרה.

ביום שנחתי ואחרי שחזרתי לדירה הקטנה שלי בעיר הגדולה, היא שלחה לי הודעה בסקייפ. התכתבנו כבר כמה חודשים, גם בזמן שהייתי בקנדה, ורוב הזמן הזה לא הייתי בטוח בכוונות שלה. חשדתי בכוונות שלה אבל לא הצלחתי לפרש אותן כמו שצריך וחששתי מעוד דחיה (בעיקר בגלל שבתוך הזמן הזה היא הספיקה לצאת ולהתאהב במישהו ואז השיחות נפסקו, ואחרי שזה נגמר וחזרנו לדבר היה לה גם קטע עם חבר וזה קצת סיבך הכל). בצורה כלשהי פתאום הכל נהיה ברור יותר ואחרי שהתעוררתי משנת הערב שהג'ט לג כפה עליי, צ'וטטנו כל הלילה ובסוף גם עברנו לטלפון והבנו שכנראה באמת יש כאן משהו ששווה לבדוק אותו. זה לקח כמעט שבועיים עד שהיא מצאה זמן ובאה לתל אביב, ואז אספתי אותה מהעבודה והבאתי אותה אליי הביתה, ושם היא פשוט התנפלה עליי וכל הדיבורים בשיחות ובצ'יטוטים יצאו והתערבבו להם באוויר החדר. אחר כך יצאנו לטיול רגלי וארוחת ערב רומנטית בנמל, לפני שחזרנו שוב לדירה לישון אחד ליד השנייה (והיא ישנה הרבה יותר ממני כי בשלב מסוים התעוררתי ולא הצלחתי להירדם ואז פשוט הסתכלתי עליה ישנה שלווה לצידי). ככה בעצם התחלנו את הסיפור שלנו שעדיין מספיק מסובך בגלל שעד שהצלחתי למצוא לעצמי מישהי יפיפייה שממש טוב לי איתה, היא גרה, לומדת ועובדת במרחק של קצת יותר מ-100 ק"מ ממני וזה לא פשוט לנהל קשר ככה בקו ת"א-ב"ש, במיוחד כשהיא נכנסת לתקופת מבחנים וזה כבר הרבה יותר מסובך להיפגש ולהתקרב.

אם כל בעיית המרחק הזה לא מספיקה, נפלה עליי טיסה נוספת בחודש הבא בדיוק יום אחד אחרי שהיא מסיימת את המבחנים שלה. מרבית תוכניות הקיץ שלנו נאלצו להידחות, וזה גרם ללא מעט אכזבה אצל שנינו במיוחד כי אין לי אפשרויות אחרות (אין כמעט מישהו אחר שיכול לנסוע במקומי לפחות לחלק מארבעת השבועות האלו). זה כמובן הוסיף לעצבים וללחץ ששנינו נמצאים בו (היא – לימודים ומבחנים, אני – עבודה ומה יקרה שם), וזה הופך את הכל לקשה יותר, אבל איכשהו כבר הספיקה להתגנב אליי התחושה שאנחנו נצליח לעבור את התקופה הזו ולהמשיך מהמקום שבו נפסיק לפני שאני אעלה למטוס. בסופו של דבר, כל מה שהיה צריך זה קליק קטן על העכבר והכרטיסים לכמעט חודש שלם בקנדה הרחוקה הוזמנו.

תמשיכו לקרוא, אני אמשיך לכתוב (או לפחות להשתדל).

שמור   בטל

6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של יובל ב-1/8/2011 22:14