אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 42, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
4 |
פירמוט | |
|
תגיות:
|
כנראה המחשב שלי יודע מתי הזמן הנכון להוציא אותי מהכלים. אין תקופה טובה יותר להזדקק לו מאשר תקופת מבחנים, במיוחד כשכל החומר מאורגן בו ושצריך אותו. אז ביום חמישי בלילה כשרציתי לאתחל אותו, הוא החליט שנמאס לו באמצע ופשוט נכנס ללופ וסירב להעלות את מערכת ההפעלה. הזכרונות מהקריסה של ההארד-דיסק לפני שנה וחצי עלו, וכבר פחדתי שהנה הולכים לי עוד 800 שקלים. זה כמובן החלק היותר פשוט. הבעיה היא מה עושים בלעדיו. התמכרות, אתם יודעים. אחד השותפים לדירה שנשאר בסוף השבוע אמר שיכול להיות שהבעיה היא רק במערכת ההפעלה, אבל בשביל לבדוק צריך דיסק התקנה, וזה כמובן שנמצא בבית. הוא נתן לי דיסק התקנה של לינוקס, שזו מערכת הפעלה אחרת בשביל לנסות לראות אם באמת אין תקלה. יש אפשרות מיוחדת בדיסק להעלות את מערכת ההפעלה דרך הדיסק בלי להתקין אותו (כי אם אני מתקין אני מוחק את מה שיש לי) אז החלטתי שכרגע זה הדבר שהכי נוח לי בינתיים. אז הוא סידר לי גישה מקרטעת לאינטרנט, והצליח לאפשר לי גישה עקיפה לקבצים שלי על המחשב, אבל לא ממש יכולתי לקרוא אותם, וגם לא להוסיף דברים בשביל שזה יקרה. ככה זה שמפעילים מערכת הפעלה מדיסק. זה גם נתן לי טעימה קטנה מה זה כל העניין הזה שמדברים עליו אצלנו על מערכות הפעלה שונות, אחרות מהווינדוז הרגיל. למען האמת, לא הכי התלהבתי אבל בינתיים גם אין לי ברירה אחרת. מחר בצהריים אמור להגיע הדיסק הנכסף שאני מקווה שיצליח לטפל לי במחשב כמו שצריך. בינתיים הכל הועמד בכוננות פירמוט בתקווה שלא נגיע לזה, לפחות לא בזמן הקרוב. עד אז, יש לי להתרכז במבחן של מחר ולהסתדר עם המחשבים בפקולטה (כמה טוב שאפשר למצוא דרכים להיכנס למעבדות מחשבים נחמדות, שקטות עם מחשבים איכותיים יותר, כאלו עם שני מסכים למחשב אחד). זו כמובן היתה תוספת מושלמת לשבוע לא משהו, למרות שהיו בו רגעים טובים בהתחלה ובסוף. הסיפור שלי איתה (האחרונה שכתבתי עליה, מי שיודע, יודע) נגמר. האמת, קצת קשה להגיד נגמר על סיפור שאני לא בטוח שממש התחיל, ואם היה אמיתי. זה קשה לנסות לשים את האצבע ולהגיד איפה בדיוק הבועה שנבנתה סביב הסיפור הזה התפוצצה ולמען האמת, הפסקתי להבין מה קורה כאן ממזמן. אני טיפוס שרוצה לשלוט בחיים שלי, לא להרגיש שאני תקוע במקום, שאני זה שקובע מה קורה ופחות תלוי באחרים. חוסר החלטיות יכול להיות דבר טוב, הוא יכול להשאיר את כל האופציות פתוחות, אבל הצד השני יכול להישאר מבולבל ולא מבין מה קורה מסביבו. הייתי מאוד רוצה להבין אותה, אבל דווקא כשחשבתי שאנחנו מתקרבים, הרגשתי שהיא רק מתרחקת, וזה קורה אחרי שכל הסמסטר היא ניסתה להתקרב, רק שאני לא פירשתי את הסימנים נכון או שהעדפתי באותו זמן מישהי אחרת. דווקא כשפתאום זה התחיל להתגלגל, נתקעה אבן בדרך והכל התחיל להתערבב לו ולא להיות מובן. אני לא יודע אם אני מרים ידיים מהר מדי ומעדיף לעצור את הכל. משהו בכל הקסם של ההתחלה נפגע, האמון שנתתי בה נפגע ודברים שהיו ברורים ופשוטים, נעשו מורכבים ולא ברורים. בסופו של דבר, קשר מגיע בסופו של דבר מקשר שנוצר בין שני אנשים. איפשהו הרגשתי שקשה יותר להשיג אותה, להתקרב אליה, ששנינו נמצאים בשני מקומות שונים לגמריי. קשר בין אנשים נוצר כי שניהם רוצים בו, ושניהם רוצים להתקרב האחד לשני, וכשרק צד אחד מתקרב והשני נשאר במקום או מתרחק, לא בטוח שיש טעם להכל. אני לא מתכוון למנוע מאף אחד את החופש שהוא רוצה, לא מתכוון למנוע מאף אחד לחוות חוויות אחרות, אבל נשאר לי טעם מר כזה, שאיפשהו קיבלתי מסרים סותרים לאורך כל הדרך. כן, אני יודע. לפעמים אני חושב יותר מדי, אבל כנראה ככה זה איתי כשאני לא מבין דברים שאני מאוד רוצה להבין אותם. כל הסימני שאלה שהצטברו יחד עם הקביעה הסופית (שלה) פצעו את הלב, אבל אין טעם שכל הכאב הזה יהפוך עכשיו לכעס. זה לא אני, וזה בטח לא ישרת שום דבר ולא יגרום לי להרגיש טוב יותר. הבטחתי לה שיהיה מה שיהיה, זה לא יפגע במה שהיה קודם. עכשיו זו היא שתקבע לאן זה יילך מכאן, לאחת משתי הדרכים שבהן כל קשר שהתחיל ונגמר מהר מדי הלך בהן. זה יכול לחזור כמה צעדים אחורה ולהתפתח וזה יכול להתמוסס לו ולהיעלם. היא יודעת מי אני, מה אני שווה ואיפה אני נמצא בשביל להשיג אותי. בסופו של דבר, כל הסיפור הזה לימד אותי עוד כמה דברים על עצמי. הוא הראה לי שבסופו של דבר הבעיה היא לא באמת בי (או לפחות לא רק בי) ושעדיין יש לי הרבה מה להציע (אם כמובן היו קונים). זה גם לימד אותי על הצורך להיפתח ולהראות צדדים יותר פנימיים ממני, אבל גם לדעת למי להיפתח, ומי באמת יצדיק את זה. מערכות ההגנה שלי עברו כיול מחדש, הן יודעות עכשיו טוב יותר איזה דברים צריכים לצאת קודם, ואיזה דברים צריכים להישאר בפנים. בחלק מהזמן צריך להפסיק לחשוב יותר מדי ולהתרכז בדברים החשובים, ואם כבר לחשוב, אז שהאנשים שאני באמת סומך עליהם, אלה שגרמו לי להרגיש טוב בשבוע האחרון, אלה האנשים שיידעו הכי מכולם איך אני נראה מתחת לכל הקליפות. ולמרות הכל, שיהיה חג שמח. לכולם.
31 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
15 |
מבחנים ומה שמעבר | |
|
תגיות:
|
שנינו אצלה בחדר. על השולחן, בין ערימות הספרים, המחברות והסיכומים, בוהק לו ורד אדום שהבאתי לה. היא מסתכלת עליי ומחייכת, זרועותיה עוטפות את צווארי, ידי מחבקות את מותניה. שנינו מתקרבים לנשיקה שלא רוצה להיגמר, לא רוצים להתנתק האחד מהשנייה, מהחיבוק, המגע, הריח והטעם המשכר בפה. עכשיו זה רק אני והיא ביחד, שוכחים מכל העולם שמסביב, מהלימודים, מהמבחנים המלחיצים, מהשותפות שלה בחדר הסמוך. פה ושם מדברים קצת, מעודדים אחד את השנייה, נותנים את הפוש שצריך בשביל לשרוד את החודש הזה שנקרא תקופת המבחנים. החודש הזה התחיל בשבילי היום. מבחן ראשון מתוך שישה. למעשה, המבחנים שלי הפעם מפוזרים בצורה די גרועה. שלושה בהתחלה תוך 5 ימים, שלושה בסוף תוך 6 ימים, ובאמצע בור של שבועיים. מצד אחד, המבחנים החשובים, אלא שמהווים קדם לסמסטר הבא נמצאים בסוף ויהיה לי מספיק זמן להתכונן אליהם. מצד שני, דווקא המבחנים שאני יותר חושש מהם נמצאים בהתחלה, ומכולם דווקא השלישי הוא זה שהכי קשה ויש לי הכי פחות זמן ללמוד אליו כמו שצריך. בסופו של דבר יישארו לי יומיים נטו ללמוד אליו, וזה בוודאי שלא מספיק. אני בספק אם שבוע יספיק לי כמו שיש בין המבחן האחרון למועד ב' שלו (רק שבאמצע גם מתחיל סמסטר חדש), אבל אין ברירה אחרת. זה קורס שאני לא מתכוון לקחת עוד פעם. קשה לחלק את העבודה בין 3 מבחנים שונים. קשה למקד את הפוקוס כל פעם על משהו אחר ולקפוץ מכאן לשם. זה קשה כשיש קורס אחד שיש בו דברים מעניינים, אבל עבודות הבית קשות למדי והבדיקה מאוד קטנונית, כשמורידים על פסיקים, מעירים הערות על כתיבה באנגלית (אנחנו מגישים במחשב וקשה לשלב עברית באמצע נוסחה) או מחליטים בפתאומיות שהעבודה שלנו מועתקת ומקצצים את הציון בשליש (!) ככה סתם. מרוב לימודים למבחנים אין לנו זמן ללכת ולהתווכח עם המתרגלת על העבודה. בכלל מתרגלים הם עם מוזר. היום באמצע המבחן שאלתי את המתרגל שאלה והוא ענה לי "עשינו את זה בתרגול. תפתח את התרגול ותראה. אה, אין לך כאן תרגול... טוב, תפתור". אם לא הייתי מרוכז כל כך במבחן, הייתי כבר מרים עליו את הקול (והוא דווקא אחלה מתרגל). בסופו של דבר לפי הפורום צדקתי בתשובה שלי. המבחן עצמו היה סביר, לא הברקתי ולא נפלתי. הייתי צריך קצת לנחש (אמריקאי) אבל שרדתי ואני מקווה לציון סביר, למרות שזה אמריקאי ואי אפשר באמת לדעת. הלחץ הזה של המבחנים נתן את אותותיו השבוע. פתאום זה נראה קשה להשיג את הרף שהצבתי לעצמי, פתאום דברים לא מסתדרים והכל נהיה קשה. אבל יש רגעים קטנים שבשנייה אחת מסוגלים לשנות הכל, לגרום לי להרגיש טוב יותר, בטוח יותר ומוכן יותר לקרב על הציון ועל ההצלחה שלי. ככה זה היה היום, כשנפרדנו, פונים כל אחד למבחנו (שלי כבר מחר, שזה בעצם היום, שלה ביום שני) עם הרגשה טובה יותר, ורצון גדול להצליח. "רק שתדע שכל כך כיף לי לראות אותך מחייך...זה כיף עילאי" "גם לראות אותך מחייכת עושה לי טוב. הולם אותך, עושה אותך יפיפייה..."
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
5 |
אנקדוטות לאמצע הלילה | |
|
תגיות:
|
אתמול אחרי הצהריים, אני מסיים עוד יום של לימודים ומתחיל לרדת לכיוון הפקולטה להעביר עוד ערב בניסיון לסיים עוד שיעורי בית (ולחכות לעוד כמה שנמצאים בקנה). כבר בכניסה רואים שהולך להיות ערב מעניין, כשכמה משאיות חונות ברחבת הכניסה ואנשים פורקים מהם דברים פנימה. עוברים את הבדיקה הבטחונית בכניסה לבניין (השומר כרגיל מנומנם) ואז מביטים ללובי. בעצם, מרוב אנשים לא רואים את הלובי. עשרות אנשים, אם לא יותר, מתגודדים להם ומסתכלים על כל מה שקורה. מסתבר שארגנו איזה ערב של תחרות יזמות כלשהי, וכל המי ומי הגיעו. אז היו דוכנים של כל מיני חברות, וממש כמו ביריד התעסוקה, אנחנו הסטודנטים הצעירים מנצלים את הערב בשביל לסחוב מתנות. השלל: שני עטים, מרקר דו כיווני ושרוך לפלאפון. סביר. בקצה של הפקולטה חילקו לחם שזה עתה נאפה עם טפאנאס (אני מקווה שאייתתי נכון, בכל מקרה, זה ממרח זיתים למי שלא יודע) וירקות, בצד השני היה בר משקאות חמים וכל האנשים חיכו שיתחילו ההרצאות שלשמם הם הגיעו. ברחבי הלובי הוקמו פינות הירגעות (זולה בשפת העם), אבל זה היה על חשבון חדר העיון שלנו (הידוע בכינויו חדר רעש, בגלל שאי אפשר לשמוע מבחוץ כמה מרעישים בפנים כשרבים על הוכחה בלוגיקה או הסתברות). אז מה עושים אחרי שטוחנים קצת לחם? נכנסים לחווה ומתחילים לעשות שיעורים, ואלה, כאמור, לא חסר. אחרי שעה ומשהו, כשאני חוכך בדעתי באיזה כד יש יותר כדורים ולמה לעזאזל אכפת לי אם הם ירוקים או בצבע בורדו-כחלחל, מישהו נכנס פנימה עם קופסה של אוכל סיני. התחילה ארוחת הערב. בלובי כבר היתה חגיגה שלמה. בצד אחד שולחן שמחלקים בו אטריות סיניות, לידו שולחן עם חומוס, בשר ופלאפל, ובקצה חילקו מרקים (גזר או ברוקולי). בבר משקאות נתנו גם קינוחים. בין לבין, קלטתי כמה עתודאים מסתובבים להם עם כוסות יין ושותים כאילו אין להגיש למחר תרגיל בית בלוגיקה. נו, מילא, עד שסוף סוף גם הם יכולים לשתות. בין לבין הרעים קולו של נשיא הטכניון שבירך את כולם על הערב ועל ההשתתפות ואיחל לכולם בתיאבון. למה אני מספר לכם את כל זה? כי היום כשחזרתי לחדר אחרי יום לימודים שכמעט נרדמתי בו, פתחתי את המחשב וגיליתי, כחול (עם לינק) על גבי לבן שנשיא המוסד שבו אני מעביר את זמני (יש הגדרה טובה יותר?) מתלונן, ממש זועק, שהמקום על סף קריסה כלכלית, ושהוא נמצא בגרעון של 25 מיליון דולר. מעניין, אמרתי לעצמי, שלמרות הגרעון הזה הם עדיין מסוגלים להרים ערב שכזה, להנאתם המרובה של הסטודנטים למדעי המחשב. אחרי הקפיצה לחדר, קפצתי לבריכה. קצת שחיה לא תזיק (ולעזאזל הקור כלבים שיש כאן). יש משהו מאוד מוזר בבריכה אצלנו. כשמתחילים לשחות באיזור הרדוד, אז די חמים ונעים. איך שעוברים את הקו למים העמוקים תוקף גל קור שיכול לגרום למי שעוד לא ממש התרגל לקור של המים כזה הלם שעלול להטביע אותו. עד שמגיעים לצד השני (בכל זאת בריכה אולימפית) כבר מספיקים להתרגל, אבל ברגע שחוזרים ושוב עוברים את הקו למים הרדודים, נהיה כל כך חם, ככה שאם הייתי מסוגל, כבר הייתי מזיע (אבל אי אפשר, אני מתחת למים). כל זה מעלה את הסברה שלמרות היוקרה של המקום ולמרות ההשקעה, עדיין תמצאו את אלו שישתינו לכם בבריכה. הוכחה? באינדוקציה! סיפרתי כבר בפוסט הקודם את עלילותיי עם השותף החדש שלי וכמה אידיוט הרגשתי איתו. בעקבות זה שלחתי לו מייל מתנצל ואמרתי שהעניין הזה לא יחזור. הוא מצידו ענה לי שהוא באמת היה מאוכזב וכועס, ציפה שאני אסיים בעצמי את כל העבודה ואז נשב ורק נשווה תשובות. מהבקשה שלי לקבל עותק של מה שהוא עשה הוא התעלם (שלח אותי לקרוא את השקפים של ההרצאות והתרגולים) וסיים במשפט המחץ "עדיף שנשקול את המשך עבודתינו המשותפת" (באנגלית במקור). אז שקלתי. עכשיו אני מחפש שותף חדש, שעושה פחות פוזות (מיותר לציין שכבר התחלתי את העבודה החדשה). דיברתי איתה במוצאי שבת. כלומר לא ממש דיברנו. התכתבנו במסנג'ר. כלומר לא ממש התכתבנו. בהתחלה שאלתי אותה אם היא מתעלמת ממני והיא אמרה שהיא לא דיברה עם אף אחד השבוע. אחר כך סיפרתי לה שהיה לי שבוע רע והיא ניסתה למצוא דרך לשמח אותי (אמרה שיש לה את כל המדריך לטרמפיסט לגלקסיה על ה-MP4 החדש שלה). בסוף סיפרתי לה למה רע לי. אחרי שתיקה של כמה דקות היא ענתה שהיא לא עשתה חושבים עליה ועליי ושמאוד טוב לה ונחמד לה לראות אותי בתור ידיד שלה, בין הקרובים ביותר שיש לה עכשיו (אם היו לי 50 שקלים על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה ממישהי, מצב העובר ושב שלי היה הרבה יותר טוב עכשיו). אחר כך היא הלכה לישון, ואני נשארתי עם ההרגשה הזאת, שלא משנה מה קורה, בסוף זה הכל בראש שלי ואני זה שעושה תמיד דברים מסובכים. עכשיו אני צריך ללכת לישון. מחר צריך לדון במצבי האקדמי הלא תקין, ואולי לסיים שיעורים בלוגיקה
31 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,379
כניסות