אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 41, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
2 |
מכתב: פוסט פתיחת החודש [דצמבר 2006] | |
|
תגיות:
|
רוב הסיכויים שאת לא קוראת כאן. כמה פעמים השתעשעתי ברעיון לספר לך שהמקום הזה קיים, רק בשביל לגרות קצת את הסקרנות שלך ללכת ולחפש את המקום שבו אני כותב, אבל בסוף זה נשאר אצלי. אולי באמת עדיף ככה. בכל מקרה, את רוב הדברים שאני מתכוון לכתוב כאן, אני אגיד לך בימים הקרובים בצורה יותר מעודנת. פה אני לפחות מרשה לעצמי לשפוך ממש הכל החוצה, בלי צנזורה. מאז שהגעת לראשונה אליי לחדר, אי שם בשנה שעברה, היית ונותרת סוג של חידה. נכון שלמדתי להכיר אותך ואת הסיפור שלך אבל אף פעם לא הצלחתי להבין ממש מה הולך אצלך בפנים. גם כשניסיתי להתקרב ולהכיר אותך טוב יותר, עדיין מצאתי את עצמי מרוחק מאוד, ובעיקר מבולבל. כל התקופה האחרונה, מאז שהתחדשו הלימודים, הייתה מתישה מאוד ומייגעת, ולמרות זאת, אני עדיין לא יודע מה הולך אצלך בראש. זה נראה כאילו סוג של משחק כלשהו שאת משחקת, דבר שממש לא מתאים לאופי שלך שלמדתי להכיר, שבו גם את מנסה להבין מה הולך כאן. מצד אחד את מתקרבת, מפזרת רמזים בין אם במילים ובין אם בהתנהגות, ומצד שני את מתרחקת ממני, כמעט ומנתקת מגע ואני מוצא את עצמי אובד עצות ולא מבין מה אני עשיתי כבר לא בסדר. א', שהפך להיות סוג של שותף סוד שלך וחבר מאוד קרוב, היה זה שבישר לי בתחילת החודש שפתאום את כן מעוניינת, ושכדאי ללכת לאט ולראות מה קורה. הוא זה שגם אמר לי השבוע להפסיק עם כל העניין הזה. זה נראה לי מאוד מוזר שאני צריך לקבל את הדברים האלו ממנו ולא ממך ישירות. אמרת לי פעם שאת לא אוהבת שדברים שאת אומרת למישהו אחד מגיעים למישהו אחר מאחוריי הגב שלך ובחזרה אלייך. גם אני לא ממש אוהב את כל העניין הזה שאני צריך לשמוע ממישהו אחר דברים שאת חושבת, במיוחד את אלה. אם יש לך איזו שהיא בעיה איתי, תבואי ותגידי לי. דווקא מאדם שהוא יחסית קרוב בתור ידיד או חבר בשבילי, אני יותר פתוח לקבל כל סוג של ביקורת ופחות רואה את זה כעלבון, מה שקורה עם שאר האנשים. אני מקבל את זה בצורה הזו כי אני יודע שהמניעים הם טובים, ממש כמו שחשבת שיהיה נחמד אם אני אגדל זקן צרפתי. אני חושב שבתקופה האחרונה שהתקרבנו יותר והכרנו אחד את השני, למדת משהו על האופי שלי ועל הצורה שבה אני מקבל דברים, ככה שאין לך מה לחשוש. נכון שגם ממך לא היה לי נעים לשמוע את הדברים האלו, אבל הייתי מקבל אותם יותר בהבנה, וגם הייתי נותן לך הזדמנות יותר להסביר את עצמך ולא לקבל אותם כזבנג וגמרנו ממישהו אחר. כן, רציתי יותר מקשר ידידותי בינינו, וכן, היו לא מעט רגעים שחשבתי שגם את רוצה, אבל בסופו של דבר מסתבר שאת לא ממש רוצה. אין לי ברירה אלא לקבל את זה ואין טעם לנסות לשכנע אותך אחרת. האמת, הייתי צריך כבר להבין את זה כשנשארתי בסוף השבוע שעבר, כשכמעט ולא דיברנו (וזה אחרי ששבועיים קודם גרמת לי להרגיש לא נעים כשנסעתי הביתה). כן, אני די פגוע מזה, וקצת מרגיש ששיחקו בי. אני לא יודע אם אני באמת רוצה לדעת למה, אם יש לי את הכוחות גם לזה. הייתי מרוסק השבוע, לגמרי. הייתי כל כך מיואש שכבר לא האמנתי שאני אצליח בדבר הזה, או בכל דבר. הרי לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מגיע לאותה נקודה בסופו של דבר, אז בשביל מה להתאמץ בכלל? אני לא מאשים אותך בכל זה, כי החלטת מה שהחלטת. אני בעיקר מאשים את עצמי שנתתי לעצמי להגיע למצב הזה ולהרגשה הזו, ולא נזהרתי ליפול לזה שוב. לא משנה כמה אני טוב וכמה אני משתדל להראות את הצד הזה שבי, אני תמיד מגיע לאותו מקום. יודעת מה? אולי בסופו של דבר, ההפסד כאן יהיה כולו שלך. במהלך כל השבועות האחרונים אמרתי לך כל מיני דברים. פה ושם החמאתי לך, הבטחתי (וקיימתי) ללכת איתך לרופא שהיית צריכה ללכת אליו, אפילו שלחתי לך לפני מבחן הודעה עם בהצלחה ושאני מאמין בך שאת מסוגלת להצליח (ואת ענית שאת מאוד מעריכה את זה). לא אמרתי ועשיתי את כל הדברים האלו רק בשביל להשיג אותך בסופו של דבר. אמרתי אותם כי זה האופי שלי וככה אני, ואני לא לוקח שום דבר מהם בחזרה. אם אני אעשה את זה, זה יהיה ממש לשקר לעצמי ולא רק לך. מה הלאה? האמת, לא יודע. רציתי לקחת קצת מרחק השבוע ממך, לסדר את הדברים בראש ולהבין את מה שקרה. לא הייתי רוצה לוותר עליך לגמרי, למרות שאמרו לי שזה הדבר הנכון לעשות. שוב, זה כנראה פאק באופי שלי, כי בסופו של דבר היו לנו לא מעט רגעים טובים ביחד, והיה לי טוב, ואני לא יכול לסובב לך ככה את הגב, למרות הכל. אני לא רוצה שהיחסים בינינו יהיו כמו היחסים שלי עם החברה שלך שהסתכסכת איתה לאחרונה (אני בצד שלך), שאני לגמרי אדיש אליה, והקשר היחידי שלי איתה הוא דרך א'. בסופו של דבר אני אהיה אני, ואת תחליטי להיות מי שאת רוצה להיות. דבר אחד אני לא יכול להבטיח לך, וזה התגובה שלי אם פתאום שוב תחליטי שאת רוצה. אני רק יכול להגיד שהסיכוי שלי להגיד לך כן הוא מאוד נמוך ביחס למה שהוא היה לפני שבוע ויותר. בכל מקרה, את לא היית הדבר היחידי השבוע שגרם לי להרגיש רע. אחרי שא' החליט לעשות את תרגילי הבית באחד הקורסים עם מישהו אחר ולהודיע לי רק אחרי שהתרגיל הראשון יצא, מצאתי לי שותף אחר במקומו. הבעיה היא שבזמן שאני הייתי יותר עסוק בלמצוא שותף, הוא היה יותר עסוק בלפתור את התרגיל, מה שגם אני לא ממש הבנתי אותו. אז כשישבנו ביחד להשוות תשובות, הרגשתי ממש אידיוט כשהוא שואל אותי מה עניתי ואני מתחיל לגמגם לו והוא מסתכל עליי במבט של "מאיפה נפל עליי הדבר הזה". אכן, שבוע מלבב. מה הלאה? לא יודע. מקווה שיהיה קצת יותר טוב אצלי. הגיע הזמן באמת שאני אדאג קודם כל לעצמי ואחר אתחיל לחשוב על אחרים, כי למרות כל הניסיונות שלי, הבן אדם האחרון שאני דואג לו הוא אני, ובסופו של דבר נראה שהוא היחידי שנשאר לאכול את החרא. אל תצפי ליותר מדי ממני. כבר יש לי תקדים של מישהי שמאוד רציתי ונשארתי איתה בקשר מאוד הדוק, אבל קשה לי לראות אם את מסוגלת בכלל להגיע לרמה שלה. אחרי הכל, היא זו שהתקשרה אליי השבוע ב-1 וחצי בלילה וטחנה לי במוח רק בשביל לגרום להרגיש הרבה יותר טוב. בכל מקרה, אני לא מתכוון להרגיש לא נעים. עכשיו תורך.
18 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
25 |
שבת טכניונית | |
|
תגיות:
|
שבת טכניונית ראשונה לסמסטר השלישי תופסת אותי בדיוק בסופו של שבוע של חזרה למציאות, של נחיתה חזרה לקרקע, וכרגיל, זה יותר קרוב להתרסקות מאשר לנחיתה. אני יושב לי בחדר ה-בכלל-לא-קטן שלי, המחשב לידי מחובר אל הקיר, על השולחן מפוזרות מחברות, ניירות של טיוטות משיעורי הבית וסרט שחשבתי לראות מתישהו, אבל לא לבד. הדירה ריקה כרגע, רק אני כאן. אחרי שיצאתי מהמקלחת קודם, כיביתי את הטלוויזיה, שסתם עשתה רעש. שותף אחד פרש אתמול מהלימודים (ומתגייס לצבא), שניים אחרים נסעו הביתה והחמישי נסע לבלות וגם מחר הוא לא יהיה כאן רוב היום, ככה שהתקווה לסוף שבוע עם אנשים התפוגגה במהירות. ריח של צבע באוויר אחרי שהשותף שנשאר החליט לצבוע כאן היום מתערבב עם שאריות הריחות של האוכל שהוכן במטבח קודם לכן, גורם לי עוד יותר לסגור את הדלת ולהתנתק. החלון גם ככה סגור, גם כי קר, וגם כי יש יותר מדי רעש למטה ממכונת הסיגריות (אבל לפחות לא מעשנים כאן למטה). אז אני לבד, כמו כל סוף שבוע שנשארתי כאן בשנה שעברה, מקדיש אותו לשיעורי הבית שלי. במחשבה שנייה, אין לי יותר מדי מה לבכות על זה. רק היום הגשתי תרגיל בית באחד הקורסים שמועד ההגשה שלו ליום ראשון הבא, ועדיין אפשר להגיש את הגיליון הראשון שלו (שכבר קיבלתי עליו ציון, מנפלאות הפקולטה שנותנת אותו). על הלוח מעל הראש יש שני מקצועות פתוחים, אבל באחד מהם אין בכלל חובת הגשה. רק רצוי להבין את החומר, וכדאי שאני אעשה את זה מחר בבוקר כי לא היה תרגול השבוע בשביל לחזור על זה. בקורס השני יש בעיות. לפני שבוע יצאה העבודה, ואני לתומי חשבתי שאני אעשה אותה עם השותף שלי משנה שעברה, אבל רק אז הוא נזכר להודיע לי שהוא עושה עם מישהו אחר, מטלטל אותי לגמרי. רוב השבוע עבר בניסיונות למצוא שותף (או יותר נכון, לקטר על זה שאין לי שותף) במקום לנסות ולהתחיל להתמודד עם הגיליון בעצמי כדי לא לאבד זמן. בסוף נמצא מישהו שאין לו שותף, רק שהוא לא עשה רושם מי יודע מה בשיחה הראשונית, כשהוא אמר שכל אחד ינסה בעצמו לפני שנשב ביחד, ואני עדיין הייתי תחת ההשפעה של החיפושים, ככה שלא ממש התחלתי. לפחות יש את הסוף שבוע הזה בשביל לנסות להתקדם (ויש התקדמות) וכשיתחיל השבוע אני מתכוון לתת לזה את הדחיפה הראויה, לפני שינחתו עוד מכות (ותחילת שבוע זה זמן מצוין לעוד מכות). לא נשארתי כאן השבת בגלל הלימודים שלי. אני יכול לבזבז את הזמן שלי טוב מאוד גם בבית. נשארתי בעיקר בגללה. לפני שבועיים היא שאלה אותי כמה פעמים אם אני נשאר או לא, ובסוף היה לי כל כך לא נעים לנסוע רק בגלל כמה דברים שהייתי צריך להביא מהבית. אז הפעם נשארתי, בתקווה לעשות משהו ביחד, אבל הרצונות שלי נשארים אצלי. כמו בלימודים שלי, גם כאן אני מרגיש תקוע, מרגיש שאני לא מצליח להתקדם לשום מקום וזה מתחיל לשגע אותי. אני מרגיש עכשיו איך אנשים מרגישים כשהם מנסים להתקרב אליי ואני חוסם אותם בחומות שמקיפות אותי. זה מרגיש כמו משחק של חתול ועכבר איתה. כשאני מנסה להתקרב, היא מתרחקת וכשאני נשאר במקום שלי ולא זז, דווקא אז היא מגלה סימנים של התקרבות, ואז אני מנסה להתקרב וכל הסיפור מתחיל לחזור על עצמו. אני לא מסוגל להתמודד עם זה. אני מנסה להבין אותה, להבין מה הולך לה בראש, מה מסתתר לו מאחוריי החיוך הקטן והנבוך שמסוגל להמיס אותי (גם אם היא לא רואה את זה). אני רוצה להיות שם בשבילה כל פעם שקשה לה, לתמוך בה, לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה ועם מה שהיא עושה (והיא טוענת שבזמן האחרון היא מרגישה טוב). אני לא יכול להתחיל לרדוף אחריה בשביל קצת תשומת לב אליי. נשבעתי לעצמי שאני לא עושה את זה שוב. זה רק יכניס אותי לסחרור יותר גדול, לתסכולים ולמעגל שהדרך היחידה לצאת ממנו היא בזבנג וגמרנו, דבר שאני יודע שלא יפגע רק בי. אני גם לא יכול לבוא ולהגיד לה מה הולך לי בפנים, כי זה יגרום לאותה תוצאה, וזה ינפץ אותי לרסיסים. אז למרות הכל, אני ממשיך במשחק של החתול והעכבר, נעמד לי במקום, מתרכז בדברים שלי, בלימודים שלי, נותן לה להתקרב ומנסה לחזור לקו שניסיתי לשרטט קודם, בלי להיכנס לשום לחץ. אני לא צריך לרדוף אחרי העולם כל הזמן. אני לא צריך לנהל מרוץ אינסופי אחרי הדברים שאני רוצה שיהיו לי, כי המרוץ הזה לא ייגמר לעולם. לפני שבוע וקצת נהניתי מהחיים שלי למרות השיעולים (שהתמעטו בינתיים) ובהקשת אצבע אחת הכל התהפך, וחזרתי לרדוף אחרי הטוב שנעלם לי מכל פינה בחיים שלי. אני לא מוכן לרדוף אחרי העולם, עדיף כבר שהוא ירדוף אחרי. אני נמצא במקום שלי ומי שרוצה להשיג אותי כבר יידע איך למצוא אותי. הגיע הזמן להתרומם בחזרה, וליהנות ממה שהשבת הזו מציעה לי כמו שקט אמיתי בלי אף אחד על הראש, ועם אינטרנט שמאפשר לי לראות סרטים ופרקים של סדרות במצמוץ עין. עכשיו הזמן הכי טוב להרים את הראש, ולחזור למעלה.
17 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
15 |
גירודי גרון | |
|
תגיות:
|
קצת קשה להסתדר עם מזג האוויר הזה. בחם שלי חם כשהחלון סגור, אבל כשאני פותח את החלון (בינתיים התריס השתחרר לו באורח פלא, הכל בגלל אורחת) נכנס כל האוויר הקר של הכרמל לחדר ומקפיא אותי. כמובן שההסקות לא עובדות (משרד מעונות מחכה לשלג) אז אני צריך להקפיא את עצמי בשביל קצת אוויר ולקוות שאחר כך אני אוכל מספיק לחמם את עצמי בחדר. לפחות הפוך הגיע היום (ביחד עם שואב אבק לשטיח!), אז יהיה יותר חם בלילה. לא שזה עוזר יותר מדי לגרון שלי. בשבוע וחצי האחרונים התחילו לתקוף אותי שיעולים בצורה כזאת שמזכירה את המפגן שהגוף שלי עשה לקראת השחרור שלי מצה"ל. למי שלא מכיר את הסיפור (ויכול לקרוא אותו בארכיון), חודשיים לפני השחרור תקפו אותי שיעולים מהסוג הקשה, כמעט בלי הפסקה. זה התחיל עם צרידות מטורפת ששינתה לי את הקול לגמרי, ונמשך עם שיעולים שלא הפסיקו שהובילו להקאות ולהרגשה לא טובה, ושאחרי כל מתקפת שיעולים הייתי מסתכל במראה ורואה בן אדם מסמורטט לגמרי. במשך יותר מחודש תיזזתי בין מרפאת הבסיס, להפניות ברחבי הארץ, הגימלים היחידים בשירות (ארבעה), עד שזה נגמר בקפיצה למיון ורק אחרי זה המצב התחיל להשתפר (ואז גם יצאתי לחפש"ש). אז השיעולים שתוקפים אותי עכשיו מאוד מזכירים את התקופה ההיא. היו לי לילות השבוע שהיה לי נורא קשה להירדם בגללם, שהתהפכתי לי במיטה, מפזר חיידקים בכל רחבי החדר ומקווה לכמה רגעים של הפסקת שיעולים בשביל שאני אוכל להירדם. קלגרונים למיניהם לא ממש משפיעים וככה אני מנסה להעביר את הזמן, מקווה שלא יתקוף אותי איזה גירוד בגרון שיגרום לכל הדירה לרעוד. אז עכשיו אני יושב לי בחדר, עם חלון קצת פתוח (שטפתי וקצת מסריח מסבון רצפה) ועם כוס תה חם שמונחת לה על המחמם כוסות שלי שמחובר למחשב (המצאה גאונית!), מקשיב לשירים שהיא שלחה לי לפני שעה. זה לא היה השבוע האידיאלי. זה קצת מסתכל כי חשבתי שהנה משהו מתחיל להתקדם לו ולקרות, ואז הגיע השבוע הזה שגרם לכל אחד להסתגר במחברותיו. ככה זה כשיש מבחנים שעוד צריך לגשת אליהם (שלה), אז דברים אחרים נשארים בצד. בינתיים אנחנו מדברים מדי פעם דרך המחשב, והיום נפגשנו, אני, היא והשותף שלי משנה שעברה, להעביר ביחד את הפסקת הצהריים של יום רביעי. אני צריך להזכיר לעצמי כל פעם מחדש שאני צריך לתת לזה לקרות בקצב שלו, לא לקפוץ ולרצות יותר ומהר, כי זה מה שהפיל אותי בפעם הקודמת. היא צריכה את הזמן שלה להבין מה קורה, עוברים עליה מספיק דברים גם ככה, ואני לא צריך לדאוג. מספיקה נשיקה קטנה על הלחי בשביל להבין שהדברים הולכים בכיוון החיובי. חוץ מזה, בשבוע הבא יקרו מספיק דברים שיפצו על השבוע הזה. אני מתכנן להישאר שבת בצפון, בעיקר בגללה, במיוחד אחרי שהיא רצתה שאני אשאר בשבת האחרונה, ואני נסעתי הביתה. אני לא רוצה את כל התסכול הזה על הראש שלי, לא רוצה להרגיש רע מכל העניין כי באמת אין סיבה. אז בינתיים מתקדמים עם הדברים שצריך להתקדם, מפסיקים להתפלא איך פתאום ממש לא עמוס לי (ככה זה כשיש שני קורסים בלי שיעורי בית בכלל), איך תרגילים אחרים שניתנו לשבועיים נפתרים תוך יומיים, ואיך באופן כללי, לראשונה מזה הרבה זמן, אני מרגיש טוב עצמי (והנה בא עוד שיעול בשביל להזכיר ההיפך). מחר נוסעים הביתה לנוח קצת, לטעון מצברים ולהסתער על השבוע הבא. עכשיו רק צריך למצוא שיר לשלוח לה למייל מחר בבוקר ואפשר ללכת לישון (בתקווה שהשיעולים לא יפריעו) כמו שצריך.
15 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,378
כניסות