נו, אז חזר סוף סוף האתר? יופי. מזכיר את התקופה לפני שנה איך שהתחלתי לכתוב והשרת פתאום קרס ואיזה סוף שבוע אחד מצאתי את עצמי לא כותב כלום. גם ככה לא היה לי מה לכתוב אז (לא שהיום יש לי יותר, אבל לפחות היום מישהו קורא...). ניסיתי ללמוד קצת היום לבחינה מחרתיים בין שלל הטלפונים שלא הפסיקו לצלצל. מסתבר, כנראה, שאי אפשר ממש בלעדיי ואפילו ברגעי המנוחה (הלא מעטים) שאני מסדר לעצמי, דואגים להטריד אותי בשאלות כמו "אם הוא יצא לפני שבועיים לאבט"ש אז הוא לא צריך לעשות שוב תדריכים, נכון?" וכאלה. גם ככה הריכוז שלי שואף לאפס ומרוב טקסטים מעפנים באנגלית שצריך להסביר ולהשלים מילים כבר המוח מתחרפן. חכו תראו, מחר יהיה פה פוסט שלם באנגלית. צריך לתרגל חיבור, לא?

אבל לא בשביל זה גירשתי את האנשים מהמחשב. אתמול הלכתי למשחק הבית האחרון של הקבוצה ולהיפרד ממנה להרבה זמן. במהלך 3 השנים האחרונות, ממש חופף לשירות הצבאי, נהגתי לפקוד את שער 8 של אצטדיון בלומפילד ביפו (ולפעמים גם האצטדיון הלאומי ברמת גן), לשבת במקום הקבוע (5 שורות מעל לכניסה של שער 8) ולראות כדורגל. איך הצלחתי לשרוד כל כך הרבה זמן בתוך הג'יפה של הכדורגל בארץ אני לא יודע, אבל היה משהו שמשך אותי מדי שבת שהייתי בבית למגרש. שמחתי תמיד שיצא לי לסגור שבת על משחקי חוץ (לא נוסע למשחקי חוץ, מזל רע!) ואחר כך דאגתי טוב מאוד לא לסגור על משחקי בית (הם אף פעם לא ניצחו בבית כשלא באתי) וגם כשהיה ממש חרא (במיוחד העונה) אמרתי נו, ניתן להם עוד צ'אנס. אולי הפעם נחזור הביתה עם חיוך. זה תמיד מילא אותי גאווה לחזור לבסיס ביום ראשון אחרי ניצחונות ולדאוג להגיע מאוד בשקט אחרי הפסדים. אני לא יודע איך לקרוא לזה, כי אי אפשר ממש לתאר מה זה. אהבה? אולי. סוג של דת? גם אולי. יש משהו באדרנלין הזה שזורם בגוף וגורם להיי מטורף או לדאון רציני, בלחוות חוויה ביחד עם עוד כמה אלפים שמחים, בלהרגיש את הדבר הזה של הכי טוב שיש, כמו שהרגשתי לפני שנה בדיוק, כמו ההרגשה בתחילת החודש. אולי זו באמת איזה סוג של אהבה כלשהי ויש תמיד מקום בלב לקבוצה. אולי יום אחד תבוא איזה מישהי ותיקח לקבוצה חלק גדול מהלב, אבל תמיד יהיה לה חלק.

אבל עכשיו זה נגמר. באוגוסט תתחיל כנראה עונה חדשה, ומישהו אחר ישב בכסא שלי ויצפה במשחקים מאותה זווית שאני ראיתי ב-3 השנים האחרונות. זה לא רק עניין כספי, כי בסופו של דבר את הכסף הזה של המנוי אני אנצל למטרות חשובות אחרות, זה גם עניין של התרחקות. לא הייתה עונה קלה, וגם אם יושג מקום שני בסוף השבוע, זה לא יכפר על העונה הגרועה שהייתה, עונה שהוציאה לגמרי את החשק לבוא עוד פעם למגרש. אני לא יבוא בטענות לאף אחד, כי אני מקווה שמי שמגיע לו טענות יודע את זה. אני רק אומר חבל. אולי יום אחד אני אחזור ליציע, להרגיש שוב פעם את הצמרמורת בתחילת המשחק, את המתח, האווירה, השמחה והעצב. זה יהיה תמיד בלב, ולפחות אני מודה שיצאתי אתמול מהמגרש עם חיוך. לפחות זה.

המלצת השבוע: Maroon 5 - This Love - אני לא יודע איך לתאר אותו, אבל הוא פשוט נתקע בראש ולא יוצא.

קלאסיקת השבוע: Carter USM - The Impossible Dream - יש לשיר הזה אנרגיה עצומה. קחו אוזניות ותשמעו אותו עם עיניים עצומות רגע לפני שאתם עושים משהו משמעותי בחיים.

ובקשר לתמונות, הם יחזרו בסוף השבוע. כוסאמו אנג'לפייר!

כנראה שיש משהו בתאריך הזה בשנה שגורם לדברים כאלה. רק ביום ראשון ציינתי שנה להחלפת הפלאפון שלי (אסקיי בסם - תזכורת, שלכבוד יום השנה שלו דאגו להחליף לו את המספר), והשבוע נפרדתי מהפיאסטה. יותר נכון אמא שלי נפרדה ממנה כי היא השתמשה בה יותר ממני, אבל הגרוטאה הקטנה (מודל 96') הייתה כלי הרכב העיקרי שאני נהגתי בו (רכבות ואוטובוסים עקפו אותה) בשלוש השנים (פחות חודש) שיש לי רישיון.

היא נקנתה אחרי שהסובארו שהייתה לנו נגנבה (מודל 82', האח הקדמון של הסובארו פשע) והתאימה כמו כפפה ליד. אוטו קטן, קומפקטי, מתאים לעיר (שם היא נסעה הרבה) ונכנס לחניה הזעירה מתחת לבית בלי בעיות (ואני חשבתי שאי אפשר להתקדם מהסובארו והאוטוביאנקי שהיה לפניה). אני זוכר את הנסיעה הראשונה בה, ביום שהיא נקנתה וגם את הנהיגה הראשונה שלי בה, אי שם ביוני 2001. עדיין עם מלווה (שחוששת מאוד שהבן שלה יחריב לה את האוטו).

לא החרבתי את האוטו לגמרי. רק גרמתי לו נזקים קלים. פה שברתי פנס איתות (יציאה לא טובה מחניה), שם עיקמתי לגמרי את הפח למטה (עליתי על אבן כזאת בצורת חצי כדור, פשוט לא ראיתי אותה) ועוד שפע של דפיקות קלות. בין לבין הפיאסטה סבלה התעללות מצד הערסים של השכונה, ששברו לה כמה פעמים את מראת הצד (וכמעט תמיד בצד ימין, המתחשבים) וגם פעם אחת מתאונה שריסקה לה את השמשה הקדמית (אמא שלי נכנסה בהולך רגל שעבר באדום ולא הספיקה לעצור).

היא לקחה אותי למשחקים ביפו ורמת גן וחיכתה לי נאמנה שהם נגמרו (כמו אז בסוף מאי האחרון שנותרה בודדה עד שאחזור מפארק הירקון שיכור מאליפות), הביאה אותי לפעמים אל ומתחנות הרכבת על מדים, סחבה בגבורה קניות של שבת, עלתה לירושלים ושרדה (אם כי בקושי רב) את העליות של טבריה. בקיץ האחרון היא סחבה את מקליין ומיאתה להופעה בניצנים ואפילו בבקו"ם הספיקה לבקר.

היא לא הייתה מושלמת. להיפך. היא צרצרה (מהמזגן, כמה מכות היא חטפה על זה) ולא הכניסה להילוך (ברגעים שהכי לא ציפיתי, כמו באמצע איילון), לא קיררה ונהגה לנהום עליי כל פעם שהרמתי את הרגל מהגז שנייה מאוחר מדי.

ביום שלישי, בין כאב ראש לבטן ובין גלי התקיפות של הווירוס, קיבלתי SMS מאמא שהיא קנתה פורד פוקוס חדש (מודל 2001) ומבריק שהיא שמה עליו עין מזמן. בערב התבשרתי שהיא נפרדה כבר מהפיאסאה. למחרת, כשחזרתי הביתה, הוא כבר עמד בחנייה הקטנה כמו טנק, חוסם אותה כמעט לגמרי ומבליט את התחת שלו החוצה. נהגתי עליו. הוא שקט, אוטומט (אבל היד עדיין נשלחת למוט), בעל הגה כוח (יש לי שרירים בידיים מהמלחמות לצאת מחניות ומרחובות קטנים), רדיו דיסק שרואים בו איזה תחנה שומעים (המנורה נשרפה אצלה) ואזעקה שממש שומעים כשהיא צורחת. אבל עדיין, זאת לא היא, הקטנה והחבוטה.

המלכה הלכה, יחי המלך החדש. (מעניין ממה אני אפרד כאן בעוד שנה...)