7/2008
שיאים.
וזה קורה לי ברגע של חולשה.
מתוך מחשבה, אולי רצון, שהפעם אצליח להגיע לשיאים חדשים. שהפעם יקרה משהו קצת אחר: מרגש יותר, עוצמתי יותר, אמיתי יותר.
אבל אף אחד, וגם אף אחת, לא הצליח להביא אותי למקום שלא הגעתי אליו כבר בעצמי. ואני נשארת בסופה של הסערה בתוך אותו השקט שהיה קודם, בתוך אותה ריקנות שתפסה אותי לא מוכנה, רק שהפעם זה בתוספת תחושת החמצה ותסכול, כאילו איבדתי מחדש משהו שהיה שלי ואיננו.
ואני שוב תוהה אם השיאים האלו קיימים בכלל, אם יהיה בי הכח להבין מראש שהם לא נמצאים איפה שאני מחפשת אותם, ואם יהיה מישהו שיוכל לקחת אותי איתו אליהם, בלי שארגיש אבודה.
נטול.
מעניין אם בעולם של
סבון ללא סבון,
מיץ תפוזים ללא פרי,
מתוק נטול סוכר,
סטייק עוף מסויה
ובד אל-בד
מישהו ישים לב
שהחיוך שלי נטול חיוך.
רעבה.
עם כל הזמן הארוך הזה שאני מחכה, אין לי ספק שמתבשל בשבילי משהו טוב במיוחד.
אבל מה לעשות שאני כבר ממש ממש רעבה? (עד דמעות)
מולקולות של עצב.
לפעמים עצב הוא גז.
לא רואים אותו, ואין לו צורה או צבע. אף אחד לא באמת יודע שהוא שם, ואפשר להעמיד פנים שהוא לא. אולי אפשר להריח אותו, אבל הריח חמקמק ולא נתפס.
לפעמים עצב הוא נוזל.
הוא מציף את העיניים, נוזל על הלחי ומגיע עד לסנטר כי אין ידיים אוהבות שמנגבות אותו בדרך. כי אין אצבעות אכפתיות שזה תפקידן, לנגב לי את הדמעות.
ולפעמים עצב הוא מוצק.
גוש כבד, כהה. שתקוע באמצע הגרון, בתוך הלב. כדור עופרת שחוסם את הנשימה ועוצר את המילים.
העצב שלי הוא גז, נוזל ומוצק. קל וכבד. גלוי ונסתר. מתכווץ ומתפשט. והמולקולות שלו ממלאות לי את הדם.
הדף הבא
דפים: 1 2 3 4