פוטנציאל מבוזבז

נקמת היורמים
אתם מכירים את האגדות האלה על היורמים של הכיתה, שבמשך השנים הפכו לאנשי עסקים מאוד מצליחים? איך הם מגיעים לפגישת המחזור ומשוויצים בפני כל ה"מקובלים" בהצלחה הכלכלית שלהם? איך מלך הכיתה הגיע אליהם לראיון עבודה, והם העיפו אותו מכל המדרגות?
אני חושבת שכדאי לבדוק עד כמה המקובלות החברתית של ילד משפיעה כל חייו הבוגרים. עד כמה שריטות שנחרטו בך בילדות משפיעות על התנהגותך כבוגר.
לא חשוב לאיזה מעמד כלכלי וחברתי תגיע, תמיד תרגיש את הצורך לנקום באלה שמייצגים בעיניך את הילדים שהשפילו אותך בבית הספר. תמיד תרגיש את הצורך להוכיח שהצלחת למרות שקראו לך בבית הספר "גמד שמן וממשוקף".

קחו לדוגמא חברה גדולה שהיו"ר שלה היה בילדותו מה"מקובלים". מאלה שמכניסים מכות לכל החנאנות. בבגרותו הוא עשה קריירה מהכוחניות שלו. הוא מצליח, משגשג וממשיך לרדות בכל החנאנות. הוא לוקח לו עוזר שגם הוא היה בעבר מקובל (בשל כישוריו האתלטיים). הוא רוצה שהכוסית של המשרד או השרלילה של המשרד תהינה המזכירות שלו, לעומת זאת הוא מתעב את המזכירה המכוערת והטיפשה שהצמידו לו. יש לו חיבה יתרה לכל עובדת נאה, שבילדותה בבירור התחרתה על תואר "מלכת הכיתה".
עכשיו תשנו באותה חברה את היו"ר ותשימו במקומו יו"ר גמד שמן וממושקף שברור שמעולם לא היה מקובל. היו"ר החדש מאמץ לחיקו את המזכירה המכוערת ואת חברת הנפש שלה (שסובלת מילדות מרגשי נחיתות). מצד שני הוא מרחיק את מלכת הכיתה הכוסית, את המזכירה המשתרללת את העוזר האתלטי ואת הפקידה הנאה (שהיא גם חכמה, אינטלגנטית ובעלת האישיות מיוחדת ורב-גונית!).
היו"ר הזה הופך את המעמדות בלשכה על פיהם, ובכך למעשה מגשים את נקמת היורמים.

(ואם מצאתם את עצמכם בתוך הקטע הזה, דעו שכל קשר בין המציאות לכתוב הינו מקרי בהחלט - למעט שלל המחמאות שזרקתי לכיווני).

חגגתי יומולדת. טרלהלהלה.
היה ככה. יום רגיל כזה. פושר. לא הרגשתי שום מיוחדות.
הבעל שכח לקנות לי זר פרחים, אבל לפני כמה ימים הוא נתן לי את מתנת היומולדת שהזמנתי: יום כיף בספא מקומי.
הילדים התווכחו איזו מתנה לתת לי. בסוף הם פשטו על ארון הפרסים בבית. הוציאו 2 בובות שקניתי ב2.5 ש"ח החתיכה. הכריחו אותי לפתוח את הבובות ולשחק איתן, ואח"כ רבו מי נתן לי בובה יפה יותר.
בילתי את יום ההולדת במריבה עם הילדים, מריבה עם הבעל, מריבה עם אמא שלי ולבסוף נקיון הבית. חיי in a nut shell.

נכתב על ידי nina, 16/1/2005 07:57, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מעדכנת, אם השנה, עובדת (?)
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-1/2/2005 07:31

דברים שאשכנזים מבית טוב לא מדברים עליהם
שנים לא ממש הצלחתי להבין מהם שורשיה של משפחתו של אבי. ידעתי אבא שלי נולד בצ'כיה, אבל סבא וסבתא שלי הגיעו לשם כפליטים אחרי המלחמה. כל מה שנוגע למיקום המדוייק בו חיו לפני המלחמה נותר מעורפל.
בניגוד למשפחות אחרות של יוצאי שואה, קורותיהם של סבי וסבתי בזמן השואה דווקא היו ידועים לי היטב. סבי וסבתי גרו במושב שאוכלס כולו בניצולי שואה. המושב נקרא על שם שני בניה של רבקה גובר שנפלו במלחמת השחרור בהפרש של כמה חודשים זה מזה. כחלק מהקשר שלה למושב החליטה רבקה גובר (שהיתה סופרת) להעלות על הכתב את סיפורם של אנשי המושב בספר זכרון. כנראה שרק אישה שידעה כזו כמות של כאב יכלה לשכנע ניצולי שואה לשבת ולהפתח בפניה, ולספר לה את כל מה שעברו בשואה.
העדות של סבא שלי קצרה, תמציתית נצמדת לעובדות. העדות של סבתא שלי מלאה בפרטים על התקופה שלפני המלחמה והתקופה שאחריה, אבל מאזכרת רק ב-2-3 משפטים את העובדה שהיא היתה באושוויץ ושרדה.
בכל מקרה לא לצורך כך התכנסנו. הנקודה היא שגם העדויות האלה לא סייעו לי לפענח מהיכן הם הגיעו. שמות של עיירות יהודיות מראשית המאה הקודמת - על אף הניחוח הנוסטלגי / שלום עליכמי שעולה מהן - לא ממש מדברים אלי. אני צריכה מפה עם חץ "אתה נמצא כאן" כדי להבין במה מדובר.
מכיוון שסבא וסבתא שלי דיברו הונגרית (למען האמת בעיקר סבתא שלי. סבא שלי דיבר רק יידיש, אבל תמיד הנחתי שהוא מבין ומדבר הונגרית), ומכיוון שסבתא שלי בישלה עם פפריקה וקראה לכמה מאכלים בשם פפריקש, גולאש וג'רבו, הנחתי שהיא באה מהונגריה. וכך השווצתי בפני כל מי שרק רצה לשמוע (ומסתבר שיש המון טפסים ממשלתים שרוצים לשמוע מה המוצא של הוריך) שאני חצי פולניה חצי הונגריה.
רק לאחרונה, לאחר שגילנו את מנוע החיפוש של יד ושם המאפשר לחפש שמות של ניספים בשואה, ישבתי לחקור את אבא שלי אודות המקום המדוייק ממנו הגיעו הוריו.
מסתבר שהעירה ממנה הגיעו היתה שייכת לרומניה. אמנם אי-שם במהלך ההיסטוריה היא היתה שייכת לממלכה האסטרו-הונגרית, ולכן כל תושבי המקום מדברים בהונגרית ומבשלים עם פפריקה, אבל בשורה התחתונה אני רומניה. רומניה!!! לא פלא שהסתירו את הסוד הזה במשפחתי שנים על גבי שנים.
במבט לאחור אני נזכרת שאודטה פעם פירסמה מתכון למאכל רומני מפורסם. כמה התפלאתי אז שסבתא שלי מכינה את אותו מאכל. איך הוליכו אותי שולל כל השנים האלה.
כל בדיחות הרומנים שסיפרתי כל חיי, חוזרות עכשיו לרדוף אותי.

(אגב, לחובבי הסופים הטובים, מסתבר שלאחר המלחמה העיירה הזו עברה לידי ברית המועצות, וכיום היא שוכנת בשטחה של מדינת אוקראינה. עכשיו נותר רק לתהות מה יעשה יותר רושם על הטפסים הממשלתים: אוקראינה או רומניה).

הגענו לאחרונה למסקנה שלהרבה פולנים יש לוק מרוקאי. סבתא של אמא שלי היתה כהת עור, וכך גם סבתא שלי, חמי ועוד כמה יוצאי פולין שאנחנו מכירים.
אני כמובן העלתי את ההשערה שפעם לפני כמה שנים הגיע מישהו ממרוקו לפולין והפרה חצי מהנשים היהודיות שם, אבל השערתי נזרקה לפח.
כך או כך יש משהו מגניב בלראות אשכנזי מבוגר תוהה האם גברת בז'ז'ינה שמולו היא מפולין או ממרוקו.
אחד מחבריהם (הפולני) של הורי נסע פעם באוטובוס ושמע זוג אשכנזים מתלחשש מאחורי גבו: "תסתכל על השווארצע הזה" (ביידיש מלאה זה היה נשמע הרבה יותר טוב, אבל היידיש שלי צולעת). כשירד מהאוטובוס הוא פה אליהם ביידיש ואמר: "השווארצע הזה יודע יידיש". אחחח... לו יכולתי לראות את הפרצוף שלהם. priceless.

נכתב על ידי nina, 18/12/2004 23:26, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש
18 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/1/2005 14:29

קווים לדמותו של דתל"ש

לאחרונה עלתה הטענה שיש להכיר בדתל"שים (דתיים לשעבר) כמגזר נפרד בפני עצמו.
אני זוכרת שבעבר חברה שלי ואני שיחקנו במשחק: זהה את הדתל"ש. במהלך רביצה על הדשא בבר-אילן ניסנו לנחש מי היה דתי ומי חילוני מבטן ומי לידה. המשחק היה חד-צדדי מכיוון שהתביישנו לגשת לעוברים ושבים ולשאול אותם האם אכן היו דתיים בעבר, אבל במהלכו נטבע המושג: "ראש דורש כיפה". הכוונה לסגנון תספורת שנשאר לדתל"ש מימיו כדתי - סגנון תספורת שמתאים לראש עם כיפה במרכזו. אתה יכול להוציא את הדת מהדתל"ש, אבל יקח זמן עד שתשכנע אותי לשנות תספורת.

לרוב אני מצליחה לזהות די בקלות דתל"שים ממין זכר. הדתל"שיות קצת מטעות אותי. בעוד שדתל"שים לא מתנתקים בכזו קלות מסממנים חיצוניים דתיים (ע"ע "ראש דורש כיפה"), הדבר הראשון שהדת"לשיות עושות זה למרוד בכל סממן חיצוני שמשייך אותן למחנה. לפעמים הדת"לשיות נפטרות מהסממנים החיצוניים הדתיים עוד הרבה לפני שהן נפטרות מקיום מצוות כמו שבת, כשרות וכד'. למדתי לזהות דתל"שיות רווקות לפי לבוש פרובקטיבי והתנהגות מינית משוחררת. את הדתל"ש אפשר לזהות לפי התספורת נעדרת הכיפה ולפי הלבוש שעדיין לא השתחרר לגמרי מכבלי הישיבה (הדבר בולט בעיקר אצל דתל"שים יוצאי ישיבת הסדר. וכאן המקום להעלות תהית משנה: מתי מבין הדתל"ש שסנדלים וגרביים זה היגד אופנתי לגמרי לא מקובל בעולם החילוני?)

מצד שני, לפני כמה זמן ניחשתי שאישה אם ל-4 ילדים קטנים שההפרשים בניהם נעים בין שנתיים ל-3 היא דתל"שית. נעניתי בשלילה, וגם זעמו עלי על כך שאני פועלת לפי סטיגמות.

השאלה היא האם באמת יש סימני זיהוי לדתל"ש המצוי? האם ניתן לזהות דתל"ש גם שנים לאחר שנטש את הדת? האם הדתל"שים הם מגזר או שמא רק שלב בדרך לחילוניות.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 3/11/2004 12:35, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש
33 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-7/8/2007 09:43

ללכת אל... ללכת מ... ללכת כי כולם הולכים
ישבו הרופאים וחשבו, איך נוכל, בימים כאלה של מצוקה כלכלית, לעודד את עמישראל לעשות פעילות גופנית. חשבו ומצאו: נציע להם ללכת. זו פעילות גופנית נהדרת, שבכלל לא עולה כסף.
וכך על כל מחוש שחש הפציינט, הרופא מרצין מבט, מביט אל הפציינט ואומר לו: "אתה צריך פעילות גופנית. למה שלא תלך קצת?" הפציינט מקשיב בעניין, וכבר למחרת מצטרף למאות ההולכים הכובשים ברגליהם את כל רחובות העיר.
בעוד החתיכים והחתיכות (אההה... כ"כ שנות ה-80) מעדיפים להציג לראווה את גופם במכון כושר יוקרתי, השמנים והשמנות (או גירסת ה-PC: השמנמודים והשמנמודות) מסתפקים בהליכה בשולי הכביש העוקף בחשכת הליל. המוני גרוטאות אנושיות מהלכות כל ערב בשולי הכביש העוקף, מתנשפות, מזיעות, לוגמות מבקבוק המים המינרלים, מקוות שהורידו כמה קלוריות, ובעיקר שוכחות ללבוש חזיה. ראבק, זה לא שאתן כאלה דקיקות ורזות. נכון שמזיעים עם חזיה, אבל המראה של דובשניה אנושית רוטטת, הצועדת במהירות כששדיה מתנופפים לכל עבר, הוא ממש לא חינני.

ניסיתי הליכה. היה לי מזיע מדי. עברתי לשחיה. הרבה יותר מרענן ונעים. בבריכה יש 3 מסלולים: איטי, בינוני ומהיר. בבינוני ובמהיר שוחים כל אלה שיש להם ריבועים על הבטן, כובע מסיליקון, משקפות של ספידו, וידע בכל סגנונות השחיה (פרפר! ידעתם שיש אנשים שבאמת יודעים לשחות פרפר?). במסלול האיטי שוחים כל הליוויתנים שבקושי יודעים לתפעל סגנון חזה. אני מרגישה במסלול הזה הכי נח. אני הכי רזה שם, ואני גם יודעת להכניס את הראש לתוך המים תוך כדי שחיה! (חוצמזה במסלול הזה אף אחד לא משפריץ עלי מים תוך כדי חתירה נמרצת במים).

אם כבר דיברנו על הליכה...
אנחנו נוסעים לנו יומאחד ברחובות העיר. פתאום הבן שלי מצביע על הולכת רגל, ואומר: "אמא תראי איזה מבולבלת. היא חושבת שהיום שבת".
אחחחח... ילדי שפע. לא יודעים מה זה ללכת.

נכתב על ידי nina, 14/7/2004 07:39, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מקטרת, אם השנה
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של טיפה שונה... ב-19/8/2004 00:47

אנחנו מגש הכסף...
בשעה טובה ומוצלחת התחלתי לפני כשבוע את החודש התשיעי. לא מצאתי דרך ראויה יותר לחגוג את המאורע, מאשר ללכת להורים שלי לארוחת שישי.
החרמתי את ארוחות השבת אצל ההורים שלי במשך למעלה מחודשיים, מכיוון שהליכה של למעלה מחצי שעה (לכל כיוון) לא עשתה להריון שלי טוב. כל הגוף שלי כאב לאחר הליכה כזו, ולפעמים גם הופיעו צירים. הדעתי למסקנה שעכשיו כשאני ב- safe zone לא יקרה כלום אם אתאמץ ואבקר את הורי הקשישים (נו, טוב... אני חייבת להודות שהעצלות לבשל ארוחת שבת הכריעה את הכף).
ההליכה כצפוי עשתה לי רע. כאבי תופת באזור עצם האגן, וצירים בלתי נשלטים במשך כל השבת גרמו לי להצטער על ההחלטה האומללה הזו. מצד שני יצא לי סוף סוף לדבר שיחה משמעותית עם אח שלי לאחר חודשיים של שיחות לאקוניות בטלפון (שנינו לא חובבי המדיום).
מפה לשם השיחה התגלגלה אל מחשבים, אינטרנט וישראבלוג (קו אסוציאטיבי הגיוני לחלוטין, לא?). המלצתי לאחי על הבלוג המשובח של הדר סבטו ושיתפתי אותו בתגלית המדהימה שגיליתי אצלה בבלוג: החברה הדתיים הצעירים מקיימים מסיבות כדת וכדין, שמתנהלות כמעט כמו מסיבות חילוניות. בתגובה החלו אחי (צעיר ממני ב- 7 שנים) וגיסתי (צעירה ממני ב- 10 שנים) להתפוצץ מצחוק אל מול פני ההמומות. אחי המשועשע עידכן אותי שהחבר'ס הצעירים לא רק משתובבים במסיבות, אלא גם רוקדים לצלילי מוזיקה בשפת לעז, נפגשים בפאבים ובבתי קפה כשרים, מסתובבים להם ברחובה של עיר (אוניברסיטה ליתר דיוק) בחוסר צניעות בולט, ובכלל נהנים מהחיים.
"כוססססאמו" פלטתי בזעם. בזמן שאני נאבקתי על זכותי ללכת בלי כיסוי ראש ובמכנסיים ובכל זאת להחשב לדתיה אורתודוכסית; בזמן שאני התמודדתי אל מול הרמות גבה רבות כאשר פסעתי במסדרונות המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן ובמסדרונות הפקולטה למשפטים באמצע שנה ג' חמושה בטבעת נישואים אך ללא כיסוי ראש; בזמן שאני חשתי רגשות אשם רבים על כך שנגעתי בבעלי ה-ר-ב-ה לפני החתונה; בזמן שאני ניהלתי ויכוחים תיאולוגים מעמיקים עם גיסי בנושא: האם מותר או אסור ליישר תמונה בשבת (סיפור ארוך... אולי בהזדמנות) ועם גיסתי בשאלה: האם חסה שאינה "גוש קטיף" כשרה או לא; בזמן שנאלצתי להתמודד עם רגשי הנחיתות שהוטבעו בי באולפנה כלפי נשים צנועות, החובשות כיסוי ראש, גרות בשטחים, מביאות ילדים בצרורות, ומקיימות את יעודן כ"אשת חייל מי ימצא" - בזמן הזה צעירי הציונות הדתית השתרללו להם תחת כל עץ רענן.
אני נאבקת, מתייסרת, מחפשת צידוק הלכתי-פילוסופי להתנהגותי המופקרת, והם מפזזים להם במסיבות בלי לחשוב כלל. אין... אין צדק בעולם (או כמו שבעלי אמר לי ביום שישי בערב: "אני מרגיש שהחמצתי את כל הכיף").

חודש תשיעי אנשים!!! וגם יש צירים. אמנם הבוקר הכל נרגע, אבל בשבת הרחם שלי היה במצב צבירה גלי עד גבה גלי.
אני מתחילה לארגן את השולחן בעבודה לקראת העלמות פתאומית.
פאניקה ולחץ אופפים אותי.
מי שחשב שבשלישי זה קל יותר, טועה. בהריון הראשון זה הכי קל: לא יודעים לקראת מה הולכים. עכשיו כשאני יודעת מה מחכה לי אני היסטרית לחלוטין.

הכי חשוב שכחתי.
בעקבות השיחה בשבת אחי ואחותי גילו שאני מתחזקת בלוג. אחותי יודעת את העובדה הזו כבר זמן מה, אבל היא לא מצליחה לאתר אותי בתוך גבב הבלוגים בישראבלוג. אחי בטח יצליח יותר ממנה, מה גם שזרקתי להם איזה רמז עבה שיקל על מלאכת החיפוש.
אם הם יצליחו להגיע לפה, לא יהיה להם קשה לגלות שנינה זו אחותם הבכורה והמטורללת למחצה.
בנסיבות אלה אני שוקלת אאוטינג היסטרי. פתאום כל הנסיונות שלי להסתיר את הזהות שלי נראים חסרי טעם.

נכתב על ידי nina, 1/2/2004 10:25, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, חלק מהבלוגספירה, הריון ולידה
31 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של סנרק ברעידת אדמה ב-11/2/2004 10:18

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.