פוטנציאל מבוזבז

אושר, קיטורים וסיכומי סוף שנה

יש אנשים שחושבים שאושר זה מצב קבוע ששוטף אותך באחת, ונשאר לתמיד. בתכלס, אושר זה קבוצה של רגעים קטנים. לדוגמא, יום שישי בערב, כשהחנוכיות של הילדים דולקות בשלל נרות על השולחן במטבח, האוכל על הפלטה מפיץ ריח נעים, אני חנוטה בתוך פיג'מה נעימה לאללה, הבית נקי ומסודר והילדים יושבים על הריצפה ומשחקים בסביבונים.

אם כבר דיברנו על אושר, אז הנה האנטי-תזה.
בגילגולי הקודם הייתי מרבה לקטר על האנשים שאני עובדת איתם. האנשים לא השתפרו מאז. אני פשוט התרגלתי אליהם. למרות זאת הם מדי פעם מצליחים להפתיע אותי מחדש:
* רפרנטית המיחשוב שאין לה הרבה חיים מחוץ לעבודה ושמקבלת תשלום עבור שעות נוספות, שזרקה עלי פרוייקט שאמור להיות בטיפולה רק בגלל שאין לה כח לסוע מדי פעם לחיפה (העובדה שבמועד בו יסתיים הפרוייקט אני אהיה בחופשת לידה, העובדה שאני לא מקבלת תשלום עבור שעות נוספות והעובדה שלי יש חיים לאחר השעה 16:00 לא ממש מזיזות לה).
* מזכירת היו"ר שסרבה לחזור מחופשה בת 3 שבועות, הודחה מתפקידה, החרימה את זו שמונתה במקומה, קיבלה את ההצעה הנדיבה לפרישה מוקדמת, יצאה לחופשת טרום פרישה ומאז לא שבה כדי להפרד.
* המזכירה החדשה של היו"ר, שהתלוננה על היחס הקר שהיא מקבלת מהמזכירה הקודמת של היו"ר, דבר שלא מנע ממני לתת לי יחס דומה רק בגלל שהבוס הלביש עלי פרוייקט שלדעתה היה אמור להיות בטיפולה (וזאת למרות שכל היום אני שומעת אותה מקטרת על כך שהיא טובעת בעבודה).
* אותה מזכירת יו"ר ששמעה אותי תוהה על כך שהבוס לא ענה ביום א' אחה"צ לטלפון, והציגה פוקר פייס כאשר העלתי אפשרויות משעשעות למה זה קרה, כשהיא בעצם מסתירה את העובדה שהבוס עבר באותן דקות ניתוח, שכל המשרד ידע עליו, אבל הסתיר זאת ממני כאילו מדובר במידע צבאי סופר מסווג.

לפעמים אני תוהה מאיפה הקריצו את כל היצורים האלה, ואיך הכניסו את כולם למשרד אחד. לפעמים אני תוהה כמה טיפש יכול להיות אדם מבלי שיכאב לו. ולפעמים אני סתם מחכה שחופשת הלידה תגיע כבר.

לפני שנה ורבע נתקפתי בהתקף טירוף, מחקתי את כל הבלוג ופתחתי חדש.
לפני שנה החלטתי לחזור.
לפני 5 שנים הבת הבכורה שלי נולדה.

עד כאן סיכומי סוף השנה שלי. לא מתכוונת לחגוג הלילה. לא משהו עקרוני. סתם אין לי זמן וכח. חוצמזה יש איזו התרפסות יהודית מביכה בשלל חגיגות ה"סילבסטר" האלה. מין: "תראו, אנחנו יהודים מודרנים. אנחנו חלק מהעולם הנאור. אנחנו יודעים לשתות שמפניה ולדפוק נשיקות בדיוק כשהשעון מכה חצות". יאללה סבבה. תהנו. ותזהרו לא להתפוצץ או לחטוף איזה לייזר בעין.

עדכון סיכומי סופשנה (גם ככה נראה לי ששיעממתי את התחת של כולם עם הפוסט הזה, אז נעמיס עוד פריט מידע משעמם על קוראי האומללים):
הרגע קיבלתי מכתב מרגש מלשכת עורכי הדין. לאחר 4 שנות גסיסה קריירת עריכת הדין שלי הלכה בשעטו"מ לעולמה - חברותי בלשכה הושעתה.
מעכשיו אני לא צריכה להתלבט האם לרשום ברובריקת המקצוע עו"ד או פקידה. מעתה אני יכולה לרשום בלב שלם ובנפש חפצה: פקידה.
מהיום אני באופן רשמי ומוחלט פוטנציאל מבוזבז.

נכתב על ידי nina, 31/12/2003 09:15, בקטגוריות מקטרת, עובדת (?), אם השנה, אנתרופולוגיה בגרוש
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דיטי ב-6/1/2004 16:12

"איזו מין שלווה ולא עושים שומדבר"

יום שישי. השעה 19:55. הבעל ואני נכנסים למיטה ומסתכלים זה על זה בסיפוק - הבית נקי ומסודר, הכלים מארוחת הערב שטופים, השאריות במקרר, הילדים ישנים, העיתונים מסודרים בערימה בצד המיטה של כל אחד מאיתנו ושקט של יום שישי בערב אפף אותנו.
הנחתי את הראש על הכרית, והתחלתי להרהר מתי בפעם האחרונה נכנסתי למיטה לפני השעה 20:00 בערב. בעוד המחשבה תלויה לה בראשי, רעש של באסים ותופים קרע את האוויר, וקולו של DJ ניסר ברעם: "כיתה ד3 יאללה לרקוד".
פתיחת חלון מהירה איתרה את העובדה המצערת שבפנטהאוז בבניין הסמוך כיתה ד3 (ואולי ה3 או ו3) עושה מסיבה. עם אורות, נצנצים ומוסיקה מחורבנת. אאאאאהההההההה...
יש רגעים בהם ההחלטה לא לקנות דירה בשכונה דתית נראית לי שגויה ביותר. למה? למה לעשות מסיבה ביום שישי בערב? מה רע ביום ראשון או שני או מוצ"ש? (הכי טוב מוצ"ש). מה קרה? אי-אפשר לשכור איזה מועדון?
אומללים ומיואשים קמנו הבעל ואני מהמיטה והתחלנו לסגור את כל החלונות בבית, במטרה להשיג שקט מקסימלי. הרעש אמנם פחת, אבל הבאסים המשיכו להקפיץ את המיטה שלנו בקצב. נו טוב, תמיד רציתי מיטה מתכווננת שתרטוט ותעשה לי נעים בגב.

ואם כבר מדברים על חסרונות בשכונה מעורבת, אז הנה עוד כמה:
1. השכן המעצבן שבילה את כל שבת בבוקר בקניות, ודווקא ב- 14:00 בצהרים מתחיל לקדוח כדי לתלות את שלל היצירות שרכש.
2. כל הילדים שרכבו לי על אופניים מתחת לרגלים (וכמעט דרסו אותי) בערב יו"כ.
3. הדביל שצופר לחברה שלו שתרד מהבניין בלילה שבין שישי לשבת (משהו בסביבות חצות).
4. הריח של המנגל שדפק אחד השכנים במרפסת שלו בשבת בבוקר. ככה עושים לאישה בהריון?
5. העדרה של מעלית שבת.

והנה יתרון קטן (שמבוסס כולו על שימחה לאיד):
המבט האומלל על פניהם של השכנים החילונים שמעמיסים חצי בית + ילדים על הרכב בדרכם לים או לטיול בשבילי הארץ, בעוד אני מסתובבת באיטיות במיטה נותנת נשיקה לכל אחד מהילדים ומציעה להם את בילוי השבת האולטימטיבי: קריאת סיפור.

וכמה תהיות ממש לא קשורות:
האם העובדה שיש לי BA במשפטים הופכת אותי לאינטלגנטית? ונניח שאני אינטלגנטית, האם זה אמור להקנות לי באופן אוטומטי ידע נרחב בתוכנית הכלכלית החדשה, עד כדי כך שאוכל לייעץ לאנשים כיצד תשפיע התוכנית הכלכלית על אחוז המס שהם ידרשו לשלם החל מ- 1/1/04?
ראבק, כשכואב הגרון הולכים לרופא. כשיש לכם בעית מס לכו ליועץ מס. כשיש לכם בעיה משפטית לכו לעו"ד. תעזבו אותי בשקט. אני לא מבינה בכלכלה, וגם לא במשפטים. אם אתם ממש מתעקשים לשטוח בפני את כל הירהורי ליבכם אני מוכנה לתפקד כפסיכולוגית תמורת 250 ש"ח לשעה.
מה יש בי שכל עובר ושב חושב שהבעיות שלו ממש מעניינות אותי, ושממש בא לי לעזור לו?

נכתב על ידי nina, 17/11/2003 10:30, בקטגוריות מקטרת, אנתרופולוגיה בגרוש
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-7/12/2003 08:57

הפוסט האחרון של Emale הכניס אותי לשורה של הירהורים תיאולוגים. אני לא מתה על הירהורים תיאולוגים, מכיוון שהם גורמים לי לעומס במח. כמו שאנו מתנהגים עם הקיבה, כך אני מאמינה שיש להתנהג עם המח - אדם צריך למנוע מהמח שלו מחשבות כבדות לעיכול, לתת לו ביום-יום מאכלים שעושים לו טוב, ורק בתקופת החגים להעמיס עליו יותר מזה. נו, אז הגיעה תקופת החגים.
בתזמון מדהים מיד לאחר שקראתי את הפוסט של Emale והגיתי בו, שלחה לי שכנתי למשרד לינק למנשר המתיימר להיות כואב ומרגש של רמי יצהר. אני חייבת להודות שאני נמנעת מלהכנס לאתר של רמי יצהר מכיוון שתמונות של גופות חרוכות לא ממש עושות לי את זה (וגם לא תמונות של כוסיות בבקיני), אבל שלחו לינק אז נכנסתי (וגם אם לא הייתי נכנסת ללינק, טרחו ושלחו לי הבוקר את אותו מנשר מרגש במייל. עוד מעט בטח יעשו ממנו מצגת פאוור-פוינט מלאה בתמונות של דם וקברים).
תראו, אני רוכשת חיבה ארוכת חודשים ל Emale, ולכן אפשר לטעון שאני לא אוביקטיבית, אבל הטקסט של Emale מנצח את הקישקוש היומרני של רמי יצהר בעיניים עצומות ויד אחת קשורה מאחורי הגב. בעוד שהטקסט של Emale שלח אותי להרהורים נוגים, הטקסט של רמי יצהר גרם לי לבהות בתדהמה מול המסך, ולשאול את עצמי- "עד כמה אדם מוכן לרדת נמוך כדי שאנשים ינידו ראש למקרא מילותיו, ויגידו: יאללה בוא נפיץ את זה במייל בתפוצת נאט"ו". העובדה שקיבלתי כבר פעמים במייל את הטקסט של רמי יצהר ואף לא פעם אחת את הטקסט של Emale אומרת אחת מהשתיים: או שמשהו דפוק אצלי או שמשהו דפוק אצל אחרים (התשובה ידועה כמובן).

לגופו של עניין (בשלב זה מסיימת נינה את תפקידה כמבקרת טקסטים ושבה להגג לעצמה), החל במשרד דיון מרנין (מסוג הדיונים הכה חביבים עלי) בשאלת "היש אלוהים, ואם כן כיצד הוא נותן לדברים כאלה להתרחש". זה השלב בו הדתי המצוי מועלה מדרגת "דוס פרזיט" לדרגת "סגנו של אלוהים והאחראי על סדר יומו". שכנתי למשרד (חילונית המאמינה בקיום האל, אבל לא במצוותיו, למעט מצוות הצום ביו"כ) דיווחה לי על רבים מחבריה החילונים שבעבר האמינו, אבל לאחר הפיגועים האחרונים החליטו שאין אלוהים, ונטשו את אמונתם. כמו"כ היא סיפרה לי על חברתה הטובה שמהרגע שהפכה לאפיקורסית חייה השתפרו לאין ערוך. אני טענתי שזו גישה ילדותית לצפות שהשכר על האמונה יהיה שפע חומרי, ולנטוש אמונה כשלא מקבלים את הפרס. היא טענה שאני לא מכבדת אנשים עם דעות ואמונות אחרות, ואני טענתי שמצידי "איש באמונתו יחיה, כל עוד הוא לא דורך לי חזק מדי על הרגל" - כלומר, שכל העולם יעשה מה שבא לו, אבל מי שטורח לדווח לי שאיבד את האמונה ומצפה שאני אמצא לו אותה בחזרה שלא יתפלא אם הוא שומע ממני דברים שלא מוצאים חן בעיניו. זו עמדתי, וזכותי להביע אותה (וכאן, אגב, עולה שוב השאלה: למה בדיוק אנשים חושבים שמעניין אותי לשמוע על עמדתם בנושא אמונה ודת. למה אני צריכה לסבול את התיסכולים של כל תוהי הדרך, הפלספנים מחפשי האמת?).
בשלב הזה של הויכוח התערב לו אפרים גבר בגיל העמידה שעובד במשרד הסמוך, ומחזיק בתואר "אתאיסט ובחור ישיבה לשעבר" (אגב, "בחור ישיבה לשעבר" אינו תואר כה מרשים. גם בעלי הוא בחור ישיבה לשעבר - אמנם ישיבה קיקיונית וקטנה, אבל ישיבה). אפרים הסביר לי שתפיסת השכר והעונש אצל החילוניים שונה מאצל הדתיים. בעוד שהדתי המצוי מקיים את המצוות בציפיה לשכר (או עונש) בעולם הבא וקבלת הדין בכל הנוגע לעולם הזה, החילוני מצפה לראות את השכר שלו כאן ועכשיו: 'צמתי ביו"כ, אז אני מצפה שהשנה שלי תהיה מוצלחת', 'קמתי לזקנה באוטובוס, אז אני מצפה שלא אתפוצץ בנסיעה הזו'. מבחינת הדתי המאמין (כן, יש גם דתי לא מאמין) מותם של ילדים קטנים בדרך חזרה מתפילה בכותל הוא אקט של קדושה עילאית, בעוד שהחילוני המצוי רואה במוות עונש אכזרי.

בידיעה שיש ביננו (בין הדתים לחילונים) הבדל השקפתי תהומי שאלף ויכוחים לא יפתרו, העברתי את מוחי מהילוך חשיבה מתקדם להילוך סרק, ורשמתי הערה לעצמי: בפעם הבאה לא להתפתות להגרר לויכוח עקר כזה. ויכוחים תיאולוגים נועדו להתיש את המתווכחים ולגרום להם להרגיש שיכולתם הוורבלית והמנטלית עולה על זו של בן שיחם. אין בהם טעם, אין להם מטרה (אא"כ אתה מאלה שאוהבים להחזיר בתשובה. אני אישית חושבת שמרבית החוזרים בתשובה הם נודניקים, קיצוניים עם יותר מדי אור ואושר בעיניים), והם סתם מעצבנים ומבזבזים משאבי מח חיוניים.

החלטה לשנה החדשה: לשכלל את פעול משיכת הכתף שכה מאפיינת אותי לאחרונה.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 8/10/2003 10:06, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים
10 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של סנרק ב-10/10/2003 01:05

יחסי חילוניים - דתיים
האם יתכן קשר חברי בין אדם חילוני לאדם דתי? האם שניהם יכולים להסתדר בלי לריב על השאלה מי נראה יותר חתיך אפי איתם או יוסף פריצקי (אגב, אפי איתם מנצח ובגדול)?
אני סבורה שכן, אבל רק בתנאי אחד: שכל אחד מהם כבר השלים עם דרך החיים בה בחר, ואינו חש רגשות נחיתות ו/או ביטול כלפי דרך החיים של האחר. כאשר אף אחד מהם אינו חש צורך להגן או להסתלבט על דרך חייו, הם יכולים לנהל חברות מאוד נעימה, שבמילא מעולם לא תגיע לשאלות תיאולוגיות מהותיות, מכיוון שכל אחד מהם כבר התבחבש בעצמו בשאלות כאלה וקץ בהן.

אתם מכירים את החילונים שמאוד נעלבים כשדתי מפקפק בכשרות האוכל שהכינו? יש כאלה שמבלבלים בין חוקי הכשרות לבין חוקי התברואה של משרד הבריאות. מטבח כשר אינו בהכרח מטבח נקי (ויעיד על כך כאלף עדים המטבח שלי) ולהפך. אם אני מסרבת לאכול אוכל שחילוני בישל זה לא בגלל שאני מפקפקת בנקיון המטבח או בכישורי הטבח, אלא בגלל שאני מפקפקת בקיומן של 2 מערכות כלים נפרדות במטבח ובשמירה על הפרדה זו במהלך הבישול. לא ממש מזיז לי שסבא שלך היה רב ענק בהונגריה או במרוקו. לא ממש מזיז לי שאת מדליקה נרות כל שבת ובעלך עושה קידוש. לא מעניין אותי שביום כיפור האחרון צמת עד הצהרים, ובכית ב"כל נדרי". לא מכירה את המטבח שלך, לא ראיתי 2 מערכות כלים, לא יודעת איפה קנית את הבשר, לא רוצה לאכול.
חילוני שכבר גיבש לעצמו זהות חילונית, אפילו לא יחשוב להציע לי אוכל שבישל בבית. כי הוא יודע ששרימפס זה לא כשר, ושאני לא יכולה לאכול אוכל שבושל במחבת עליה הוא טיגן את השרימפס. אלה שטרם גיבשו את זהותם החילונית סבורים כי העובדה שאינם אוכלים בשר וחלב ממש ביחד, אמורה להספיק לי. הם טורחים להרצות לי כמה זה מטופש לחכות בין בשר לחלב, ולהפריד 2 מערכות כלים. הם מאירים את עיני בפסוקים מהתורה שמוכחים שמבחינת אלוהים די בכך שהם לא אוכלים את הבשר והחלב ביחד.
חילוני בעל זהות חילונית אולי גם לא מבין בדיוק את ההגיון העומד מאחורי חוקי הכשרות ולמה יש כאלה שמרצונם החופשי שומרים עליהם, אבל הוא לפחות מכבד אותם (או אותי), ולא טורח לשתף אותי בהגיגיו בנושא.

יש חילוניים שמרגישים נקיפות מצפון על כך שהם לא מקיימים תרי"ג. מעולם לא ביקשתי ממישהו להסביר לי למה הוא לא מאמין באל או למה הוא מאמין באל ולא מקיים מצוות. בכנות? זה מעניין את התחת שלי. אין לי כח להיות תא הוידויים של כל העולם רק כי בחרתי להיות דתיה. אבל עדיין יש חילוניים שמרגישים כל הזמן צורך להתנצל בפני: "אני מאמין בבורא עולם. אני אדם יותר טוב מהרבה דתיים שמקיימים מצוות. זה שאתה מקיים תרי"ג זה לא אומר שאתה אדם טוב. יש אנשים חילונים שעוזרים לזולת יותר מהרבה דתיים. מה שחשוב זה לא קיום המצוות אלא מעשי החסד שאתה עושה" ובלה בלה בלה.
אלוהים שבשמים, את מי זה מעניין??? אל תשמור מצוות כאוות נפשך, רק תעזוב אותי. למה אני בדיוק חייבת לשמוע על כל מעשי החסד שאתה עושה ועל השכן החרדי הגנב שלך? מה אתה מצפה שאומר? "אתה באמת אדם טוב"? "הלוואי וירבו דתיים כמוך"? "אתה עדיף עלי"? "שיכנעת אותי מעכשיו אהיה חילוני עושה חסד ולא דתי רמאי"?
מעולם לא התיימרתי להיות אדם יותר טוב מחילוני שמתנדב לא יודעת איפה ולא מקיים אפילו מצווה אחת. מצד שני אין לי כח שיטיפו לי שקיום המצוות שלי לא שווה כלום. וגם אין לי כח להצדיק את עצמי ואת דרכי. העובדה שאני דתיה לא אומרת שאני צריכה על כל צעד ושעל להסביר לכם למה לקיים מצוות זה כיף (אגב, לא תמיד), למה הדת נפלאה ולמה אלוהים מאפשר למחבלים מתאבדים להתפוצץ בלב אוטובוס מלא חרדים.

אני דתיה כי ככה אני רוצה. בא לי. לכל אחד יש את השריטה שלו, וזו שלי. אין הסבר. מאיפה יש לי הוכחה שיש אלוהים? אין לי. למה אלוהים עושה כך וכך? לא יודעת. כשאהיה הסגנית שלו אני מבטיחה לשוב ולדווח. עד אז צאו לי מהוריד, ולכו טפלו בבעיות חוסר הבטחון העצמי שלכם.

אגב, הידעתם שההורמונים של ההריון גורמים לאישה להיות עצבנית כמעט כמו בתקופת ה- PMS?
ראיתם אישה הרה? הזהרו בדבריכם. היא נוטה להתפרצויות בכי וזעם נטולות שליטה.
("פמניסטית אה?" נחר האלטר-אגו שלי בזעם ונתן לי נוגרה בראש - אופס, מסתבר שגם האלטר-אגו שלי נמצא בהריון).

נכתב על ידי nina, 8/9/2003 13:46, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, הריון ולידה, מקטרת
42 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של התרנגולת ב-30/9/2003 00:02

מפרגנת (או במילים אחרות: שוב גונבת מאחרים כי היצירתיות שבי גוועה)

קיבלתי במייל קובץ וורד בשם: בָּמחתֶרת / מה שבאמת קורה אצל דתיים , המכיל שני מאמרים ששיעשעו אותי במאוד.
קבלו את אחד מהם:

"בטח שאת עדיין רווקה / אסנת ניצן

עד לפני לא הרבה זמן, זה היה מאוד פשוט: את הולכת עם מכנסיים? את נוגעת בבנים? את הולכת למסיבות? את חילונית. כופרת. בסוף תהיי מכורה לסמים ותצאי עם ערבים.
היום זה כבר יותר מסובך. איזה מכנסיים בדיוק? באילו בנים מדובר? איזה סוג מסיבות?
כשהגבולות מיטשטשים, כשהקווים נחצים, כשערפל הקרב מכסה את עינינו מראות נכוחה, זה בדיוק הזמן לנסח מחדש את הכללים במיוחד בשבילך - הדתייה החדשה והמודרנית, שגרה בשכירות בקטמון, רואה כל סרט איראני אילם בסינמטק, ושמצהירה כי היא ממילא לא מתכוונת להתחתן בשלוש שנים הקרובות, אבל בכל זאת תשאל את החברה שלה מי-זה-החמוד-שהיה-באוהל-נחמה-בליל-שבת-ולמה-רק-לי-את-אף-פעם-לא-מסדרת-איזה-מישהו:

1. השאירי את קופסת הסיגריות בבית:
בחורות דתיות לא אמורות לעשן. למה? כי זה לא מסתדר עם העדינות, הרוך הנשי והצניעות המצועפת שהולכות עם העם יהודי מאז ימי בלהה וזלפה. כמובן שזה גם לא טוב לבריאות, ואנחנו הרי אמורות להיות אמהות ל5-6-7 צאצאים ממש בקרוב.
2. אל תגורי עם שותפים זכרים:
אם את מחליטה לחלוק את דירתך עם גברברים צעירים, ולא עם גברברות, סביר מאוד להניח שאת שרופה. עוד בשיחה המקדימה לדייט, כשהבחור ישאל איפה את גרה ואת תעני, הוא אולי ימשיך לדבר אתך, אבל זו שיחה על זמן שאול. הוא כבר מתכנן את הדייט הבא, שלא יתקיים בנוכחותך. ועוד לא דיברנו על חקירות השב"כ של המשפחה שלך: מי הבחור? מה הוא עושה? מה באמת הקשר ביניכם? ואם אתם מסתדרים כל-כך טוב למה שלא תתחתנו כבר וזהו?
3. אף פעם אל תהיי הראשונה שנוגעת:
אתם יוצאים כבר 8-10 פעמים, הולך טוב, יש משיכה, וכבר סופסוף את מאמינה שהנה סיפור טוב מתחיל. אה מה מה, הבחור לא מנוסה, את רואה שהוא מת לגעת אבל לא יודע איך, או שהוא פשוט מפחד. את במלכודת. אסור לך להיות הראשונה שתתחיל במגעים פיזיים. למה? איפה זה כתוב? בשום מקום ובכל מקום. אם תהיי הראשונה תהרסי הכל, הוא ייבהל, והכל ייגמר.
4. אל תלכי עם גופיות:
חולצות צמודות כמו חליפת צלילה, פופיק מבצבץ מידי פעם ושרוול בלתי נראה זה בסדר. זו חולצה. אבל ללבוש את הגופייה של סבא שלי זה אסור לגמרי. זה סקסי.
5. פירסינג? כתובת קעקע? נו באמת.
באוזן זה בסדר, חוררי אחותי חוררי עד שיהיה אפשר לסנן דרכה אורז. אבל באף? האף הרי נועד כדי להריח את יפי הטבע שברא הקב"ה, ומי את שתשתמשי בו לדברים אחרים? הרי אסור לנו להיות אופנתיות, והרי אסור לנו למשוך תשומת לב, אז כיצד זה אפשרי שנעלה על דל מחשבותינו לשים באפינו הטהורים או בטבורינו הקדושים מיני ברזלים המטנפים את הנפש?! עשית פירסינג? אפסו סיכוייך לצאת עם בחור כשר, שאם רק היה מעמיק קצת במקורות במקום לשוטט בדוסידייט כל היום, אולי היה לומד משהו מאברהם אבינו שקנה לשרה נזמים וצמידים.
6. לכי עם מכנסיים:
או, סופסוף "מותר" אחד, אבל. אבל חס וחלילה שלא יהיו אופנתיים, אבל לא ג'ינס צמוד, אבל לא גזרה נמוכה. ובכן מה נשאר לנו, חברותי היקרות? מכנסי קורדורוי. כן קורדורוי, או בשמו הנפוץ יותר, בד ברזנט, מעודפי אגף אפסנאות מחלקת אוהלים. ואני לא צריכה לספר לכם כמה הם מחמיאים לנו.
7. לכי למניין הצעירים בערב שבת:
ולא כדי להתפלל. יש לך משימות חשובות יותר להספיק. ראשית, בצעי סריקה מלמעלה על מלאי הבחורים בבית הכנסת, נסי לאבחן האם הילד שעומד לצדו שייך אליו. אם כן, עברי לבחור הבא. אם לא, מייד עם סיום התפילה צאי בצעד בוטח לעבר המכר הקרוב לבחור המסומן, והתחילי בשיגור מסכת רמזים: "אתה יודע, אני מה זה לא בקטע של לצאת עכשיו. היי, דרך אגב, אתה יודע מי זה שם ליד הקיר?"

***
כן, גבירותי. אף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים, והאמת, מי רוצה גן של שושנים. בסך הכל ביקשנו מישהו שגם יהיה נחמד, גם מתחשב, גם דתי וגם כמונו. ושלא תחשבו שאין כזה בחור. אני מכירה אותו, והוא בדיוק התחתן"

סוף ציטוט

וכדי לנקות עצמי מרגשות האשם על כך שגנבתי טקסט ממישהו אחר קבלו את הפרטים המלאים של העיתון משובב הנפש הזה (שוב ציטוט ישיר מתוך המייל):

בָּמחתֶרת
מנכ"ל (בירח דבש. מזל טוב אח שלנו): רועי שרון
עורך: אריאל שנבל
פעם, אף אחד לא שאל אותו: יאיר לפיד
משיח: אפי איתם.
להצטרפות לרשימת התפוצה, להערות, תגובות וצ'קים: [email protected]

נכתב על ידי nina, 1/6/2003 14:49, בקטגוריות חדשות המגזר, אנתרופולוגיה בגרוש
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-17/6/2003 07:34

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.