קבלו את כלת בת המצווה

אני שונאת אירועים חברתיים המוניים. באירועים כאלה אני צריכה כל הזמן לעמוד על המשמר כדי לא לעשות פאדיחות, אבל בסופו של דבר תמיד יהיה מישהו שיטען שלא הייתי מספיק נחמדה אליו, כי לא נתתי לו נשיקה על הלחי הנכונה או לא לחצתי לו את היד חזק מספיק או שלא עיפעפתי בעיני בחיוך כשהסתכלתי עליו מצידו השני של החדר. לך תסביר לאנשים שמרבית הזמן הייתי עסוקה בלשרוד את האירוע מבלי לצנוח על ישבני כשכל תכולת הבופה מתפזרת על בגדי המהודרים.

הייתי בבת-מצווה אתמול בערב. אירוע מיותר לחלוטין. בכלל בת מצווה באולם זה אירוע מיותר לחלוטין, במיוחד כשמדובר בבת-מצווה חילונית. מה בדיוק אנחנו חוגגים כאן? את כניסתה של העלמה לעול תורה ומצוות? האם פיצוץ בלוני הליום, שתיה לשוכרה וריקוד סולו של כלת השמחה לצלילי שיר עלום שם של נלי פורטדו נחשבים כציוני דרך הולמים? אני מודעת לכך שאני יוצאת צנונית לאללה ומחרבת מסיבות, אבל אם זה תוכן האירוע, תקראו לזה "מסיבת יומולדת" ותעזבו אותי בשקט. מה בדיוק היתה הרלנבטיות שלי, כקולגה לעבודה של האמא, בתוך מסיבת הילדים הזאת? אני מקבלת את הטענה שבחברה החילונית בת/בר מצווה מסמלים מעבר מילדות לבגרות בלי כל הקטע של עול תורה ומצוות, אבל בטח גם החברה החילונית יכולה לטעת באירוע משמעותי כזה תוכן קצת יותר עמוק ממסיבה סתם במועדון אפלולי.

לפחות לא היו שם רקדניות בטן או רקדניות ברזילאיות. גם זה משהו להודות עליו, לא?

בכל מקרה, 5 דקות לפני שתיכננתי להתחפף שמתי לב שהמעיל שלי נעלם. מילא המעיל, הוא גם ככה בן 8 (עוד 5 שנים בר-מצווה!), אבל בכיס המעיל היו מונחים הטלפון הנייד שלי ומפתחות הרכב. ואין מפתחות רזרביים, גם לא בבית. נכנסתי להתקף היסטריה קל וממש לא פוטוגני, עד שחיברתי 1 ועוד 1, והגעתי למסקנה שגנבת המעיל היא לא אחרת מדיצה. התקשרתי לטלפון הנייד שלי (שנמצא, כאמור, בכיס המעיל), אבל דיצה לא ענתה. בסוף התייאשתי, והתקשרתי לטלפון הנייד של דיצה עצמה. היא ענתה לי אפופה כולה. השמועה אומרת שהיא שתתה באירוע כמה וודקות. לאחר מו"מ ארוך, במהלכו היא דרשה שאבוא לקראתה (היא חנתה בשולי איזה כביש מהיר במרחק של כ-10 ק"מ, ואני על עקבים ובלי אוטו) היא נאותה לחזור לאולם ולהשיב לי את המעיל ומפתחות הרכב. נדהמתי לגלות שהמעיל היה עליה. כלומר, היא לבשה מעיל שקטן ממנה ב-2 מידות לפחות, ולא שמה לב שמשהו פה לא בסדר. הכיס של המעיל צילצל בטירוף (וגם רטט, כי הטלפון שלי גם על רטט), והיא עדיין לא שמה לב.

חזרתי לאולם חבוטה ורצוצה (נפשית) עם מעיל, מפתחות וטלפון נייד. כולם שלי. ונאלצתי לזייף חיוך וקלילות למשמע ההסתלבטויות מסביב עלי ועל דיצה. אני יודעת שאני לא אשמה בפאדיחה, ובכל זאת הייתי חלק ממנה. זה מצחיק מאוד, אבל לא ממש הייתי במצברוח להומור עצמי או כל סוג הומור אחר. אחרי רבע שעה של סבל מנומס, נפרדתי מכולם לשלום, ספגתי עוד 5 בדיחות מתבקשות והלכתי הביתה. בעצם נסעתי הביתה. עם המעיל, הנייד והמפתחות.

הגעתי הביתה בשלום, ואפילו מצאתי חניה, אבל איך שיצאתי מהאוטו נשבר לו עקב המגף הימני. החזקתי את העקב ביד ודידתי הביתה מנסה נואשות שלא לבכות. או לצחוק. לא ממש ברור לי מה היה יוצא ממני קודם. מצד אחד, תקרית העקב הוכיחה לי שזה בהחלט לא היה הערב שלי. מצד שני, טוב שהעקב נשבר בדרך הביתה. לו העקב היה נשבר באולם במהלך הריצות שלי אחרי דיצה והמעיל, הפאדיחה שלי יכלה להיות קשה הרבה יותר.

פגיעה ברגשות דתיים

כרמית כתבה כאן בסוף התגובה שלה כי היא מקווה שהיה בסדר מצידה לכתוב את מה שכתבה, שכן העולם הדתי יקר לליבי. בהתחלה לא ממש הבנתי על מה היא מדברת. נכון שאני דתיה, אבל מעולם לא לקחתי את אמונתי הדתית ללב. הקפדתי תמיד לשמור על ליברליות מחשבתית ולא לפתח רגשות דתיים.

איכשהו המשפט שלה רדף אותי כמה ימים, אבל עד שלא רבתי במייל עם חברה טובה לא קלטתי עד כמה כרמית קלטה אותי נכון וצדקה באבחנתה.

החברה הטובה (שלצורך העניין נקרא לה מירי, בעיקר כי חיצונית היא מאוד מזכירה לי את מירי בוהדנה) הציעה לי לשלוח את הבת שלי לקיטנה המתקיימת בצהרון שכל הילדים הנמצאים בו הם חילוניים. השבתי למירי כי לא נראה לי שהילדה שלי תשתלב מבחינה חברתית בקיטנה, כי מדובר בילדים חילוניים שמבחינתה הם יצורים שמעבר להרי החושך. הסברתי למירי שהבת שלי נמצאת עכשיו בתקופה שבה היא מנסה להגדיר את זהותה הדתית ולהבין מה המשמעות של "להיות דתי", מיהם החילוניים ואיך ה' לא שולח במיידי ברק מהשמים וצולה אותם. אני מוצאת את עצמי צריכה להסביר לה סוגיות תיאולוגיות מורכבות, בלי שאני בעצמי גיבשתי ב-100% את עמדתי בנושא. אני לא מוכנה להגיד לה שה' יעניש את כל החילוניים בעולם הבא, אבל כאמא שמחנכת לחיים דתיים, אני לא יכולה לבוא ולומר לה שאורח החיים החילוני הוא סבבה ואין לי שום בעיה עם זה. מורכב. בקיצור, מפה לשם מירי ככל הנראה נפגעה ממני (פגעתי ברגשותיה החילוניים?), ולאחר דין ודברים די קשה, היא מסרה לי צרור קללות להעביר לאלוהים.

מעבר לכעס על כך שהתייחסה אלי כאל נציגתו של האל או זו שאחראית להעברת ההודעות אליו, גילתי לתדהמתי שממש נפגעתי מהקללות שלה. אני, שמאז ומתמיד תפסתי את עצמי כאדם בעל מחשבה פתוחה, כאדם נטול עקרונות דתיים משמעותיים, כאדם שהדת אינה מהווה גורם משמעותי בחייו, נפגעתי מכך שחברה שלי קיללה את אלוהים. התחוור לי לתדהמתי שמתישהו לאורך הדרך פיתחתי רגשות דתיים, ולא רק זה אלא שהרגשות האלה גם מסוגלים להיפגע.

אני מניחה שבעיני החילוני הממוצע (כזה שנולד וגדל כל חייו בבית חילוני ובסביבה חילונית) הקונספט של "פגיעה ברגשות דתיים" לא ממש מובן. הסמלים הדתים בעיניהם לא שונים מסמלים מסחריים. הם יודעים שלדתיים הסמל הדתי משמעותי וחשוב, אבל הם לא מבינים למה.

רבים  מהחילוניים חיים לאורו של המשפט "איש באמונתו יחייה" (ומכל הקטנוניים אני מבקשת: כן, אני יודעת שלא מדובר בפסוק מהתנ"ך, וכן אני יודעת שהמשפט הזה עוות ואינו נאמן למקור, ובכל זאת זה המשפט המקובל, ולכן אשתמש בו). כלומר: אני חי את חיי בהתאם לעקרונות ולאמונות שלי, לא מפריע לי שהשכן שלי מחזיק אמונות אחרות, אבל אני לא מסכים בשום פנים ואופן שהוא ינסה לכפות עלי לחיות בהתאם לאותן אמונות ועקרונות. האדם הליברלי הנאור ינסה לשכנע את עצמו שהעניין שלו באמונות של אחרים הוא עניין אינטלקטואלי בלבד, וכי הרצאת עקרונותיו לאחרים היא אך ורק למטרות עיון אינטלקטואלי והחלפת דיעות. מבחינת האדם הליברלי הנאור, אסור לו (והוא לא רוצה) לכפות את עקרונותיו על אחר. הוא יכול להציגם, להסביר מדוע הם נכונים, אבל הוא חייב לקבל את זה שחברו סבור אחרת וחייב לקבל את זכותו של החבר לחיות אחרת ממנו. מצב כזה מביא לניתוק ריגשי בין היחס שלי לעקרונות שאני מאמין בהם לבין היחס שלי לאורח חייו של אדם אחר. יחד עם זאת, לכל אחד מאיתנו יש איזו נקודה רגישה, שברגע שילחצו עליה, נצרח. יהיה מי שיפגע אם יקללו לידו את רבין, תהיה מי שתפגע אם ירמזו כי העובדה שהיא אם עובדת פוגעת בילדיה, יהיה מי שיפגע אם יסתלבטו על קבוצת הכדורגל האהובה עליו ומסתבר שיהיו אף כאלה שיפגעו אם אדם דתי ירמוז שהעובדה שהם חילוניים מפריעה לבת שלו.

נרצה או לא נרצה לכולנו יש "רגשות דתיים". לכל אחד מאיתנו יש את אותם 2-3 עקרונות שהוא מתייחס אליהם ברצינות כבדה, ולא יהיה מסוגל לספוג שום זילזול או לעג לגביהם. אצלי מסתבר שאלוהים הוא נקודה רגישה. כנראה שאני יותר דתית ממה שהייתי רוצה להודות.

"אומרים כי אני אינני אני"

באחד הימים האחרונים הלכתי לטבול במקווה. זה היה מהימים הקרים האלה שכלב לא הסתובב בחוץ, לכן לבשתי על עצמי חצאים רחבה וארוכה (שכיסתה מכנסיים), סוודר עבה שנלבש לאחרונה בתקופה בה נסעתי באוטובוסים קפואים לעבודה, מעיל דובון וכובע צמרירי וענק לראשי. הכובע היה כ"כ גדול שלמעשה יכולתי לכסות איתו את כל פני. בכל מקרה הוא מילא את יעודו וכיסה את כל שערי הרטוב. בעודי יורדת במעלית, מקללת את עצמי נמרצות על כך שאני ממשיכה להתעקש לטבול במקווה, הבטתי במראה של המעלית וראיתי לנגד עיני את בת-דודתי. זו החרד"לית, שהמרפקים שלה מכוסים גם בקיץ, שהולכת עם חצאיות רחבות וארוכות, שחובשת כיפות ענק שמכסות את כל שיערה הקצוץ ולעיתים אף את גבותיה, שלובשת בגדים ללא צורה על מנת שיטשטשו את דמות גופה. נראיתי 2 טיפות מים כמוה.

אני אוהבת לפעמים לשחק בין הדמויות השונות שלי. פעם להתלבש ככה ופעם ככה. זה כמו לחיות בתוך הצגה גדולה כשאני כל הזמן נכנסת לדמות ויוצאת ממנה. פעם "ההצגה של החיים" התישה אותי. היום אני מוצאת שזה מרענן לי את שיגרת היום.

ירדתי במעלית ביום שישי האחרון בדרך לאסוף את הילדה מביה"ס. לבשתי חצאתי וחבשתי כיסוי ראש, כמו שאני תמיד נוהגת כשאני מגיעה לבי"ס של הילדה. במעלית פגשתי בשכנה השייכת לזן הדתיים-לייט (למרות שלדעתי היא תחלוק על הסיווג הזה). למרות היותה נטולת כיסוי ראש ובעלת מכנסיים, מדובר באישה מאוד פעילה בחברה הדתית בעיר ובוועד המנהל של בית הכנסת הצעיר (עאלק צעיר - מיועד לבעלי משפחות, בני 30++)  והמא-גניב בעירנו*. לאחר שלב ה"שלום-שלום" ההכרחי היא זורק בי מבט ופולטת:

"מה ההופעה הדוסית הזאת?"

אני: "אני בדרך לקחת את מס' 1 מביה"ס"

שכנה: "וככה את מתלבשת תמיד כשאת מגיעה לביה"ס?"

אני: "כן"

שכנה: "ומה, וויתרת לגמרי על המכנסיים?"

אני: "לפעמים, בימים קרים, אני לובשת מכנסיים, אבל רק לעבודה"

שכנה: "יווו, איזה דו-פרצופית"

אני: "נו, אז?"

אח"כ הכעס הציף אותי על החוצפה של אותה שכנה. באיזו זכות היא קוראת לי דו-פרצופית? כשנרגעתי קצת הבנתי שיש מידה מסויימת של צדק בדבריה. ניסיתי להבין מה בדיוק הפריע לי בכינוי "דו-פרצופית". זה לא שלא ידעתי מלכתחילה שזה הכיוון שאליו אני הולכת. עוד לפני שרשמתי את הילדה לביה"ס הזה היה לי ברור שאדרש לדו-פרצופיות מסויימת. היו כאן כאלה שהתרו בי והזהירו אותי מפני הצביעות והכפילות של החיים האלה, אבל אני פטרתי את דעתם בניפנוף יד. היום, כשהדואליות הזו הפכה לממשית, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב תוהה האם נהגתי נכון.

אני לא מרגישה כקורבן, שנאלצה להקריב את חיבתה העזה למכנסיים לטובת האג'נדה הדתית של ביה"ס בו לומדת הילדה, אני מרגישה בעיקר צבועה. מה גם שהחיים בשקר מעלים בפני בעיות רבות ומשונות: אני הולכת עם כיסוי ראש לבי"ס, אבל מה עלי לעשות כשבאה חברה לבקר את הבת שלי? האם אחבוש כיסוי ראש לטובת ההורים של אותה ילדה? ומה כאשר אני לוקחת את הבת שלי לבקר חברות? ומה לגבי אסיפות הורים בבי"ס? והאם אחבוש כיסוי ראש כאשר אני אוספת את הילדה מחצר בי"ס, בלי להכנס ממש לשטח בי"ס? ומה יקרה אם המורה של הילדה תפגוש אותי בעיר נטולת כיסוי ראש? ואני לא מדברת בכלל על האקרובטיקה שאני מבצעת, כשאני מחליפה ממכנסים לחצאית תוך כדי נסיעה באוטו בדרך חזרה מהעבודה הביתה. אני מרגישה כמו פראחה בכיתה ט' שמיד ביציאה מבי"ס התיכון הדתי העירוני מחליפה את החצאית למכנסים.

הבעיות והתהיות האלה גדלות בכל יום. לא רחוק היום שבו הבת שלי תבוא ותשאל אותי למה אני בלי כיסוי ראש, אם בבי"ס אמרו להם שזה הדבר הכי חשוב בעולם. אני אמנם מתכוונת לחנך את ילדי לפלורליזם דתי, אבל קצת קשה לדרוש מהם ליישם זאת על עצמם (בבחינת, בבי"ס התנהג כדוס, ובבית איך שבא לך).

הפתרון הפשוט הוא להפסיק לזפזפ בין הזהויות ולבחור אחת. חרד"לית? דתיה-לייט? מזרחניקית? (בהעדר כינוי הולם למצב הביניים שבין החרד"לי לדתי-לייט, אני נדרשת לכינוי העתיק הזה). הפתרון פשוט, היישום ממש לא. הוא ידרוש ממני או להקריב את טובתה של בתי או להקריב את טובתי שלי.

* ואני יודעת שבזה אני סותרת את מה שאמרתי כאן.

בית חולים

אין... אין כמו המיטה בבית.

אני חושבת שהבן שלי (בן 15 חודשים) סיכם זאת יפה, כאשר נכנס הביתה - לאחר יממה וחצי בבית חולים - ומיד רץ למיטה שלו והתחיל ללטף אותה.

אנחנו לא מספיק מעריכים את הדברים הקטנים. תקחו ממפונקת כמוני את היכולת לשבת על אסלת השירותים, את היכולת להסתובב בלי חזיה, בבגדים רפויים, את היכולת לבלות שעות במקלחת ואח"כ להכנס למיטה עם עיתון ושלט טלויזיה, את היכולת לפרוס איברים במיטה נוחה, עם כרית רכה, ותקבלו אישה עיפה, יבבנית, נרגנת וחדורת יאוש.

כולה יממה וחצי. אבל זה הרגיש לי כמו לפחות שבוע מחוץ לבית. בילתי בבהיה בת 3 שעות  מול טלויזיה, כדי להשלים את כל החסר (ועוד לא דיברתי על חסר גלישה באינטרנט, שהתחיל עוד מלפני יום העצמאות). אני חושבת שחוויתי תסמונת פוסט בית חולימית.

בית חולים בכלל הוא המקום היחיד בישראל שעוד אפשר לפגוש בו אנשים  משכבות סציו-אקונומיות שונות (המיתוס על המילואים כמקום מאחד של העם, כבר הופרך ממזמן). איפה עוד תוכלו למצוא אישה ערביה, אישה חרדית, חילונית צפונבונית, אתיופית, עולה חדשה מרוסיה ודתיה לאומית שוהות ביחד באותו חדר במין אחווה משונה שעיקרה: "העיקר שהילד יהיה בריא".

ממעמקי המעמד הבינוני-נמוך בו אני שוהה יוצא לי לראות ולהכיר אנשים בדיוק כמוני ואנשים הנמצאים במעמד טיפה גבוה משלי (בינוני-גבוה). כל הכתבות בעיתונים על ישראל הרעבה (או לחלופין על ישראל השבעה) הן כתבות שמבחינתי מתארות מציאות רחוקה ולא מוכרת. בית חולים הוא למעשה המקום היחיד בו אני יכולה לפגוש את "ישראל האחרת".

פתאום כל הקיטורים שלי על זה שאנחנו לא מצליחים לגמור את החודש, על כל ההוצאות שיש לנו, על כל הקשיים שיש לנו מתגמדים. פתאום אני מגלה שלעומת אחרים אני חיה חיים עשירים ונוצצים. בעוד שאני חילקתי עם מכונות בית החולים את שלל המטבעות הקטנים שסחבתי מהבית, ודאגתי לעצמי ל-2 ארוחות מזינות ביום (כריך עם גבינה וכריך עם טונה. יאממממ) + כוס שוקו, האתיופית מהמיטה ממול לא אכלה כלום במשך כל היומים ששהתה שם, למעט מה שהבת שלה השאירה  מארוחת הצהרים וארוחת הבוקר, ולמעט ארוחת הצהרים ש"עזר מציון" חילקו ביום השני לשהותה במחלקה.

שהות בבית חולים מכניסה לפרופורציה - לא רק בגלל שהיא  מרעננת את זכרוננו בקשר לסדר העדיפויות האמיתי בחיים, אלא גם בגלל שהיא מפגישה אותנו עם אנשים שביום-יום נח לנו להתעלם מהם.

אגב, לא יודעת מה בדיוק הנחה את מקימי בית החולים בו היינו מאושפזים, כאשר הם שיבצו את המחלקות שלהם במבנים השונים של בית החולים, אבל אני חושבת שזו ציניות אדירה לשים את הקומפלקס של מיון ילדים, מחלקות ילדים וטיפול נמרץ ילדים ממש צמוד למחלקה הגריאטרית. במקום אחד מתפללים שהחולה יבריא כדי שימשיך בחייו העליזים ובמקום השני מתפללים שהחולה ימות כדי שיפסיק לסבול.

לטייל עם הילד בין המחלקות זה ממש כמו לעבור במנהרת זמן מעוותת: ילדים חולים - הורים מודאגים, זקנים חולים - ילדים מודאגים.

התחברות מחודשת לדת

בתקופה האחרונה אני מנסה להתחבר ל"אני הדתי" שלי. יש שיגדירו זאת התחזקות, אבל אני - שיראת שמים מעולם לא היתה הצד החזק שלי - מגדירה זאת כחבירה מחודשת לקהילה הדתית.

הסיבה לסוֹ קוֹלד "התחזקות" הזו היא כמובן אינטרסנטית: הבת שלי לומדת השנה בגן חובה, ובהעדר אופציות ממלכתיות דתיות ראויות בעירנו, אאלץ לשלוח אותה לבי"ס תורני. כדי שהילדה תתקבל לבי"ס תורני, עלי להפרד מהזהות הקונסרבטיבית שלי לטובת זהות דתית עד חרד"לית.

בתחילה חשבתי שמדובר במשימה פשוטה: להמיר את המכנסיים בחצאית, לשים כיסוי ראש ולומר ברוך השם בכל משפט. לתדהמתי התחוור לי שמדובר במשימה מורכבת ביותר שדורשת ממני לחפור עד יסודות הבית שלנו ולהקים אותם מחדש. גלישה בפורומים "דתיים" (קומונת אמהות דתיות ב"תפוז" ופורום הורות ומשפחה ב"כיפה") הבהירה לי שהמרחק ביני ובין קהל היעד של אותו בי"ס תורני שבו חשקה נפשי, רחוק עד מאוד.

אני מתקשה להחליט האם אני חיה באפיפות ובכהות חושים, כשאני בטוחה שיש המון דתיים כמוני, או שהם חיים באפיפות ובכהות חושים, כשהם בטוחים שכל הדתיים צריכים להיות כמוהם, אחרת הם לא רשאים להקרא "דתיים". דיונים על כיסוי ראש לא יצאו מנקודת התחלה של "האם ללכת עם שיער פזור מתחת לכיסוי או לאסוף אותו לגמרי", אלא מנקודת התחלה של: "האם אתן ישנות עם כיסוי הראש או לא". ומה שיותר הדהים אותי זה שאותן נשים שסיפרו שהן ישנות עם כיסוי ראש לא נתקלו בתגובה מופתעת שכוללת הרמת גבה, אלא בתגובה מעריצה סטייל: "הלוואי שגם בי היו כחות לישון עם כיסוי ראש", או תגובה חוששת סטייל: "האם מבחינה הילכתית צריך לישון עם כיסוי ראש?" דיונים על טבילה יצאו מנקודת הנחה שכולם שומרים בדקדקנות "שבעת נקיים" כולל גדרות של לא להעביר חפץ מאחד לשני וכיוצב'. דיונים על צניעות יצאו מנקודת הנחה שכולן הולכות עם חצאית, שרוולים ולא נגעו בגבר אחר למעט הבעל בימים בהם האישה מותרת לו. היו גם הודעות שמציגות חזית אחידה התומכת בהפרדה מוחלטת בין בנים ובנות בסניפי בני-עקיבא, הודעות שמעודדות בהתלהבות התחזקות דתית של משתתפת שהודיעה על הוצאת הטלויזיה מהבית, דיון ארוך ומיגע בשאלה: "האם לאחר לידת ילד אני חייבת לקבל היתר מרב לשימוש באמצעי מניעה?" ועוד. אני חשבתי שההבדל ביני לבינן מסתכם בזה שאני (לרוב) שוכחת לברך לפני ואחרי ארוחה, לא מתפללת והולכת (אמנם בצניעות אבל עם) מכנסיים וללא כיסוי ראש. מסתבר שהפער עמוק הרבה יותר.

עדיין לא ברור לי אם הם חיים בסרט או שאני היא זו שחיה בסרט. לא ברור לי איפה באמת נמצא רוב הציבור הדתי-לאומי (מכיוון שאני לא ממש לאומית, אולי עדיף לקרוא לציבור זה ציבור חושבי הכיפות הסרוגות?). האם אני החריג או שמא הם? האם אני עושה טעות בכך שאני שולחת את בתי לחינוך תורני, בהנחה שהפער בינה לבין חברותיה לכיתה כמעט ולא יורגש?