פוטנציאל מבוזבז

כל הפחדים כולם

שיר-דמע ומרקופריד העבירו לי את השרביט ואיתגרו אותי לכתוב על הפחדים שלי.

יש משהו די מוזר בלפחד. זו בעצם תחושה לא רציונלית כלפי חוויה שמעולם לא חווינו. מרבית האנשים מגלים כי ברגע שהם חווים את אחד הפחדים הכי גדולים שלהם (כהגדרתם) הם לא עסוקים בלפחד, אלא בלהתמודד. כשמשהו מפחיד קורה לנו, אין לנו זמן לעסוק בתחושת הפחד, אלא פשוט להתמודד עם מה שניצב בפנינו. מרבית האנשים יוצאים מחוזקים ומעודדים מהתמודדות עם חוויה שבתחילה פחדו ממנה.

בעבר הצהרתי פעמים רבות על פחד מדברים מסויימים ועל חוסר יכולת להתמודד עם דברים מסויימים. אלוהים הוכיח לי שוב ושוב שאני מדברת שטויות. כמעט כל דבר שהצהרתי שלא אוכל להתמודד איתו, התרחש, ואני למדתי שאני יותר חזקה ממה שחשבתי. בנוסף, גם למדתי לא להצהיר הצהרות.

את הפחדים שלי אני יכולה לחלק לפחדים קטנים ודביליים ולפחדים מהותיים ועמוקים. עם הפחדים העמוקים והמהותיים אני מעדיפה שלא להתעסק, כדי לא למצוא עצמי שוב מצהירה הצהרות ומאתגרת את אלוהים לנסות אותי שוב בנסיונות קשים.

לכן, קבלו את הפחדים הקטנים והדביליים שלי:

1. אני מפחדת שיום אחד כל הג'וקים, החומיינים והנמלים (נמלים או נמלות?) שהרגתי יחזרו כדי להתנקם בי. אולי אי-שם בגן עדן של הרמשים יש תמונה שלי ועליה מצויירת מטרת ענק? אולי ביקום חלופי של ג'וקים ויבחושים אני מוגדרת כפושעת מלחמה?

2. אני מפחדת מנחשים. הם מגעילים אותי ברמות. לא מסוגלת להסתכל עליהם, אפילו לא בטלויזיה. לא מסוגלת לחשוב על לגעת בעור החלקלק והקריר שלהם. אפילו כתיבת הפיסקה הזאת מעבירה בי צמרמרות של פחד וגועל.

3. אני מפחדת להסתכל במראה בחושך או להוריד מים בשירותים בלילה כשאני עוד יושבת על האסלה. במקרה הראשון אני תמיד מפחדת שאיזו רוח רפאים תצוץ במראה מאחורי הכתף שלי. במקרה השני אני מפחדת שאיזו מכשפה תשלח את היד מתוך האסלה ותמשוך אותי לתוך הביוב. אני יודעת שמדובר ב-2 פחדים מאוד הגיוניים, הנתמכים בשלל ראיות והוכחות לאמיתותם, ובכל זאת: אני מורידה מים רק לאחר שקמתי מהאסלה, ואם יש חושך בחדר השירותים, אני שוטפת ידים מבלי להסתכל בראי.

יש גם פחדים שהתגברתי עליהם (בערך):

אני מפחדת מגבהים. תמיד כשאני מסתכלת לתהום או מגובה רב למטה, יש לי הרגשה שעוד שניה אפול. למרות זאת, אני לא נותנת לפחד הזה לשתק אותי ו/או למנוע ממני מלטפס למקומות גבוהים ולהציץ למטה.

אני מפחדת ממעליות, מאז שנתקעתי באחת בגיל 6. שנים לא עליתי במעלית, עד שהגעתי לבית של חברה שגרה בקומה 7. כיום אני עולה במעליות בלי בעיה, אבל עדיין מצטמררת בכל פעם שהמעלית מתחילה לקרטע.

אני מפחדת ממקומות סגורים (ע"ע פחד ממעליות?). זה לא שאני נמנעת מלהכנס למקומות סגורים, אבל אני מודה שאני נושמת בקלות רבה יותר בשניה שאני יוצאת מהמקומות האלה.

ועכשיו אני מפחדת להעביר את השרביט הלאה, כי מה יקרה אם אעביר את השרביט למישהו שבכלל לא קורא אותי? פאדיחה, לא? ובכל זאת, אשמח לשמוע מה מפחיד את מאמי, את יעלי (שפעם זרקה לכיווני שרביט אחר, אבל סירבתי, ואני מקווה שהיא לא תסרב בחזרה, כי בעיני היא הכותבת המוכשרת ביותר בישרא או בכלל) ואת Emale (שלדעתי כמעט ולא מסתובב פה (אם בכלל) אבל בכל זאת אני מאוד אוהבת לקרוא אותו).

נכתב על ידי nina, 18/7/2006 12:11, בקטגוריות מהרהרת, עושה פאדיחות, חלק מהבלוגספירה
37 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-10/8/2006 14:26

הזהרו במה שאתם מבקשים
רציתי להרגיש מלחמה? קיבלתי תחושת מלחמה.
פיקוד העורף מבקש ממני להיות עירנית. מה הכוונה להיות עירנית? אני אמורה להסתכל על השמים ולחפש טילים? התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שינקה את המקלט. הוא הזכיר לי שאין לנו בבית מקלט. יש לנו מרחב מוגן דירתי. לא מבינה את הקונספט. איך חדר בקומה 4 מתוך 7 יכול להגן עלי מפני פגיעה ישירה של טיל? העובדה שבנו אותו מבטון (נניח) אמורה למנוע ממנו לקרוס ולהתמוטט? למה כבר לא חופרים היום בורות באדמה כמו פעם? למה ויתרו על הקונספט של מקלטים שכונתיים?

דיצה נכנסה לאטרף ברגע שאמרו לתושבי גוש דן להתכונן. היא ישר התקשרה לכל העולם, ואז נסעה אלוהים יודע לאן. יש שאומרים שהיא נסעה לתקן את הרדיו ברכב, ויש שנשבעים שראו אותה שולפת את הדרכון ממעמקי התיק ורצה איתו אל האופק.
אותי בעיקר מטרידה המחשבה שאם יפול טיל בת"א בשעתים הקרובות, המשמעות היא שאצטרך לבלות את הלילה במרתפי המשרד ביחד עם דיצה ובתיה.

בשלב מסויים החלה לקרקר לי הבטן. החלטתי לחרף את נפשי ולצעוד לכיוון חדר האוכל. חשבתי שאהיה האמיצה היחידה, אבל מסתבר שדכאון עושה הרבה אנשים רעבים. חדר האוכל היה מפוצץ (אם זה המינוח שנכון להשתמש בו בימים אלה).
נראה לי שהטבח סבל מחרדות כאלה ואחרות כשתיבל את האוכל, כי כל דבר שאכלתי היה חריף בצורה שלא תאמן. אכלתי נקניקיות חריפות ושעועית ברוטב עגבניות. אני לא בטוחה שאלה המאכלים שנכון לאכול אותם לפני בילוי ליילי במקלט ביחד עם כל חברי לעבודה. מצד שני, אני תמיד אוכל להאשים את דיצה או לטעון שמדובר בתחילתה של לוחמה כימית.

חזרתי למשרד בשלום, רק כדי לגלות שדיצה עדיין לא שבה מהשליחות בעורף האויב. בינתיים לפי האתר של ווי-נט (שאותו אני מרפרשת בקצב פלילי ממש) האויב הוא לא רק החיזבאללה ולבנון, אלא גם איראן וסוריה. שלא תבינו, אני בעד להכניס לכל אויבנו באמ-אמ-אמא שלהם, אבל רצוי שנצמצם את הפגנת הכח שלנו לאותן מדינות שאין להן נשק גרעיני ו/או מטוסים שגם יודעים לטוס.

בינתיים במשרד הבוס אופטימי. אני כבר מרעננת את הצוואה, והוא לעומת זאת שוקד על כינוסה של ישיבה ביום חמישי. מי לעזאזל יגיע לפה ביום חמישי? לא ברור לו שכולנו נהיה עמוק במקלט עד אז?

אני מנסה לשחזר את תכולת המקרר והמזווה בבית. המקרר שלי לרוב נראה כמו מקרר שמצלמים בכתבות על הרעב בעשירון התחתון. חצי זנב מלפפון רקוב וקופסת גבינה שעבר זמנה. סבתא שלי תמיד אמרה לאמא שלי שכל בית יהודי צריך מאגר של קמח, סוכר וקופסאות שימורים. אני לעומת זאת צרחתי על הבעל כשהעז להביא לי ארגז של 12 קופסאות שימורים של מלפפון חמוץ. "מי לעזאזל צריך כ"כ הרבה מלפפונים חמוצים? מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען". עכשיו אני מלטפת בעיני את קופסאות השימורים האלה, וחושבת שאם לא יתנו לנו לצאת מהבית במשך כמה ימים (כמו במלחמת המפרץ) אני וילדי נשרוד על שאריות פסטרמה מיום שישי, כמה ארטיקים ומלפפון חמוץ. ואם לא די בזה, אז גם ביום שישי חיסלתי את כל קופסאות השימורים של הטונה כשעשיתי חריימה טונה (מתכון שווה ביותר! 5 דקות עבודה, ויוצא באמת טעים). כששאלתי את הבעל אם זה חכם לחסל את כל קופסאות הטונה הוא ענה לי: "למה מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען?" באיבחת חריימה טונה אחת גזרתי על ילדי תזונת מלפפונים חמוצים בעיתות מלחמה (בעצם מס' 3 יכול לשרוד גם על חבילת סוכריות הטופי שיש בבית. גם ככה בערבים האחרונים זאת ארוחת הערב שלו).

ברדיו מדברים על יכולת העמידה של העורף הישראלי. תגידו, אתם צוחקים עלי? מיליון ואחת פיגועים לא שברו אותנו, גם זה לא ישבור.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 16/7/2006 14:00, בקטגוריות מעדכנת, עובדת (?), מקטרת, מלחמה
35 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-18/7/2006 12:15

י"ז בתמוז

בט' בתמוז בשנת 586 לפני הספירה נפרצו חומות העיר העתיקה. בי"ז בתמוז בשנת 70 לספירה נפרצו חומות העיר העתיקה ובתוך 3 שבועות נכבשה ונהרסה העיר ירושלים ובית המקדש נחרב. יום י"ז בתמוז הוכרז כיום צום, והוא מתחיל תקופת אבל של 3 שבועות.

תמיד מדהים אותי איך מאורע שאירע לפני אלפי שנים יכול לגעת בי כל פעם מחדש. י"ז בתמוז, בכל שנה מחדש, מתחיל אצלי תקופה כבדה. אני אולי לא מקיימת את כל מנהגי האבלות, אבל בהחלט מרגישה את הכבדות הנפשית, הירידה במצב הרוח, ההתכנסות הפנימית, הזהירות המוגברת, תחושת האסון המתקרב.

יש שנים שבהם קל יותר להרגיש זאת. השנה התחושה חריפה במיוחד. מריחים את המלחמה באוויר.

יש שיאמרו שהמלחמה כבר ממזמן התחילה, אבל אני לא מרגישה את זה. או שזה יצר ההישרדות שלי שמכתיב לי אסקפיזם מוחלט או שאני חיה בבועה. לא שחוויתי על בשרי יותר מדי מלחמות, אבל מלחמה מצטיירת בעיני כרעש של פיצוצים וסירנות, ירידה למקלטים וגיוס המוני של חיילים. לא בילוי בקניון ובבית הקפה הסמוכים, וצפיה דרוכה בחדשות עם הפסקות לפרסומות ורדרדות.

פעם המלחמות היו יותר ברורות. היו שמים מצור על עיר, כולם גוועו ברעב, ואז נכנסו חיילי האויב, שרפו את כל הבתים, טבחו בכל מי שנקרה בדרכם ולקחו את כל השאר כשבויים. המלחמות היום הן לא ממש ברורות. שניה אחת נלחמים, שניה אח"כ מעבירים ערוץ לתוכנית אחרת בטלויזיה. אם יש מלחמה בחוץ, היא וירטואלית בשבילי, ובכל זאת קשה לי להשתחרר מתחושה של אסון מתקרב. ואולי זאת רק התקופה.

צום קל למי שצם, ורק בשורות טובות.

נכתב על ידי nina, 13/7/2006 08:00, בקטגוריות מהרהרת
32 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/7/2006 07:23

הם חולים
בשעה 01:30 בלילה הוא נעמד ליד המיטה שלי ואומר: "אמא, יש לי משהו מוזר במיטה". אני, שמעולם לא הייתי מאלה שמתעוררים בצלילות הדעת מילמלתי במשך כמה שניות יקרות "מה? מי זה? איזו מיטה? מה מוזר?" ואז הריח הגיע לאפי והבנתי. הילד הקיא במיטה, ירד ממנה כולו נוטף קיא והגיע עד למיטה שלי כדי להודיע לי על המאורע.

אחד הדברים שחשוב ללמד את הילד, עוד לפני שמלמדים אותו לעשות בסיר, זה להקיא באסלה או בקערה. אין דבר יותר מגעיל מלנקות קיא. תנו לי 1,000 חיתולים עם קקי ולא קיא אחד. בטח שלא קיא שנמרח על כל הסדין, והשמיכה והסולם של מיטת הקומותיים והרצפה של חדר הילדים והרצפה של חדר השינה שלנו והפיג'מה שלו והפיג'מה שלי.

בעברי הרחוק (מאוד רחוק) עסקתי בנקיון חדר מדרגות. הרגשתי כמו בסרט של סינדרלה: "אתם אולי חושבים שאני ליכלוכית, אבל אתם לא קולטים שמתחת לכל הסחבות האלה אני בעצם נסיכה. נסיכה שמסיבות כלכליות עובדת באופן זמני בעבודה לא מתאימה, אבל בשניה שהשעון יכה חצות, אני אפשוט את הסחבות אלבש שחור לבן וגלימה וארוץ עם תעודת עורכת הדין לעבר השקיעה".
יש ימים שבהם אני מרגישה שלא התקדמתי לשום מקום מאז. שוב אני עם לבוש הסחבות, המגב ביד אחת והאקונומיקה בשניה. שוב אני כורעת על ברכי כדי לקרצף את הרצפה. איפה לעזאזל נמצאת הפיה הטובה שלי, ואיך היא שכחה אותי מאחור? השעה 2:15 לפנות בוקר, ואני מקרצפת את כל רצפת הבית באקונומיקה בנסיון נואש להוציא ממנה את הריח של ההקאה.

קשה לראות אותם חולים. הם פתאום מתכווצים וחוזרים להיות תינוקות. חסרי אונים. חלשים. כ"כ תלויים בך וזקוקים לך. אלה הרגעים שבהם אני מרגישה הכי אמא יותר מהכל. כל מאבקי הכח ביננו נעלמים. הם עושים כל מה שאני אומרת, ואני רצה לעשות כל מה שהם מבקשים. ברגעים האלה אני נותנת להם פינוק ואהבה אינסופיים. את כל מה שהם מנסים להוציא ממני במיליון ואחת דרכים ומניפולציות, הם מצליחים להשיג ללא כל בעיה באמצעות מחלה אחת.

אני שונאת כשהם קודחים מחום. שונאת לחוש את העור הלוהט שלהם מתחת לידי. יש אמהות שנמצאות מאוד חזק בקטע האלטרנטיבי: ניתן לילד לקודח מחום, כי באמצעות החום הגוף בעצם נלחם במחלה. יש בטענה הזאת הרבה הגיון, ובכל זאת תמיד יש לי הרגשה שהאמהות האלה חכמות גדולות על הילדים שלהן, אבל כשזה מגיע אליהן, הן רצות לקחת אדויל. אני לא מסוגלת להרגיש אותם כאלה לוהטים. אני ישר דוחפת אדויל.
הבעיה באודיל היא, שהתרופה מכניסה אותם להיפר. רגע אחד הם חצי מתים, ובשני הם רצים לך בתזזיות בבית, מטפסים על הכל, גם על הקירות. רגע אחד את כולך מלאת רחמים ואהבה ובשני את מוצאת את עצמת עומדת באמצע הסלון יורה גיצים לכל עבר ומנסה לתפוס דרדס עליז שלא אכל כלום כבר יומיים.

אחרי שבפוסט הקודם יבבתי על השילוב של אמהות וקריירה, והעליתי מחשבות כפירה בנוגע לנחיצות היציאה לעבודה, אני יכולה לומר בלב שלם כי לאחר 72 שעות של אמהות מרוכזת, אין מצב שאהפוך לעקרת בית במשרה מלאה! אני חייבת את העבודה שלי כמו אוויר לנשימה, גם אם היא לא מפרה אותי אינטלקטואלית. כל דבר עדיף על אמהות במשרה מלאה! כל דבר! אפילו ניקוי חדרי מדרגות!!!

אם אני כבר במצברוח אימהי, אני רוצה להמליץ על 2 בלוגים של אמהות:
1. הבלוג של אורזת
2. הבלוג של מאמי.

לא יודעת אם שמתם לב, אבל אין לי בצד רשימה של בלוגים שאני קוראת. למה? כי אני קוראת הרבה בלוגים, ולא תמיד באופן קבוע, וגם כי לא היה לי נעים לעדכן ולהוציא מהרשימה בלוגים שאני כבר לא קוראת בהם. בהעדר רשימה מסודרת כזו, אני מנצלת את הפוסט הזה כדי להמליץ על 2 הבלוגים הנ"ל.

נכתב על ידי nina, 9/7/2006 23:08, בקטגוריות אם השנה, מקטרת
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/7/2006 07:10

אמהות וקריירה
(ובערך כאן איבדתי 90% מהקוראים).

אני מסכימה עם מיכליקה שטענה שהנושא הזה מוצה ונטחן עד דק (או בעברית פחות צחה: שהוא משעמם לאללה ויוצא מכל החורים), אבל בכל זאת מדובר באחת העימותים העמוקים ביותר שמעסיקים כל אם עובדת.
האמת היא שהדיון על אמהות מול קריירה מנוסח מנקודת מבט פמניסטית למדי, שכן למעט שרי אריסון, עפרה שטראוס וסבינה בירן (ואולי עוד 2 נשים ששכחתי את שמן), אין כמעט אמהות בשוק העבודה הישראלי שיכולות לדבר על קריירה. רוב האמהות העובדות עושות זאת לצורך הישרדות כלכלית. הן עובדות כי הן צריכות את המשכורת השניה, ולא כי הן באמת בונות לעצמן "קריירה". הדיבורים על "קריירה" הם מעין מכבסת מילים, שבה אנחנו מנסות לשכנע את עצמנו שיש איזושהי סיבה אידאולוגית משמעותית להעדרנו מחיי הילדים במשך 8-9 שעות ביום.

האמת היא שכל נקיפות המצפון האלה וכל ההתחבטויות בנוגע לסדר העדיפויות הנכון (בין קריירה למשפחה) הם פריבילגיה של העשורים האחרונים. כשסבתא שלי השאירה 2 תינוקות בבית ויצאה כל בוקר לחלוב פרות, לא היה לה זמן לחשוב האם היא עושה עוול לילדיה הקטנים בכך שהיא מעדיפה את עטיני הפרות על פניהם. היא לא עשתה את זה כי היא בנתה לעצמה קריירה, אלא כי מישהו היה צריך לחלוב את הפרות ולשלוח את החלב מה שיותר מוקדם לתנובה. היא מעולם לא התעסקה עם רגשות אשם.
מאיפה מגיעים רגשות האשם שלנו? האם מסדרות בארה"ב המציגות מודל הורות שמבוסס בעיקרו על אב עובד ואם עקרת בית? האם זה בגלל ששעות העבודה התארכו? האם זה בגלל התפתחות הפמניזים והכנסת המושג "אשת קריירה" למילון המונחים החדש? ואולי זה כי אנחנו אוהבות לטחון את עצמנו לדעת, והטכנולוגיה הקיימת היום מאפשר לנו לעשות את זה קבל עם ועולם.

אנחנו יוצרות את הבעיה, את רגשות האשם, ואח"כ בונות שלל קלישאות כדי לנקות מעל עצמנו את רגשות האשם. "אמא טובה, היא אמא מאושרת, וכדי להיות מאושרת עלייך להגשים את עצמך". כן? נסו להגיד לי את זה לאחר יום שבו על הבוקר נאלצתי להתמודד עם דרישותיהם הנחרצות של 3 ילדים ("אמא, שוקו!" "אמא, אני שונאת את הבגדים שהכנת לי!"), נתקעתי בפקקים בדרך לעבודה, ביליתי יום שלם מול מסך המחשב או בערימת ישיבות משמימות, רק כדי לגלות שכולם קיבלו קידום חוץ ממני והדיון הבא על העלאת השכר יתקיים בעוד חצי שנה (במקרה הטוב), אח"כ נתקעתי בפקקים בדרך חזרה מהעבודה, קיבלתי שלל תלונות מהילדים ("למה לקחת אותי ראשון? אני רוצה להיות אחרון?", "למה לקחת אותי אחרון? אני רוצה להיות ראשון", "למה הולכים לבריכה? אני רוצה לראות טלויזיה בבית!" וכו'), תפקדתי כצוות הווי ובידור במשך אחה"צ שלם, הכנתי ארוחת ערב, זרקתי אותה לפח, סידרתי את המטבח, קילחתי את הילדים, קיוותי לקצת שקט, אבל אז הם החליטו לראות את הפסטיגל בקולי-קולות. בהחלט הגשמה עצמית ואושר גדול.

חברות אמרו לי שאני חייבת לקרוא את הספר "איך היא עושה את זה". מי שעוקב אחר הרשימות שלי בצד, יכול לשים לב שהספר הזה מונח על שידת המיטה שלי כבר זמן רב, מבלי שאצליח להתגבר עליו. דווקא התחלתי לקרוא אותו, אבל נתקעתי. הספר מציאותי מדי בשבילי. אני אוהבת את הספרים שלי אסקפיסטיים ככל האפשר, ואת הדמויות הספרותיות שלי אני אוהבת דרמטיות, חזקות, ללא חולשות, גדולות מהחיים וכאלה שלא עושות טעיות. קתרין רדי (גיבורת הספר) מעצבנת אותי. היא מבטלת את עצמה מול הבוס שלה, מבטלת את עצמה מול הילדים שלה ומבטלת את עצמה מול המטפלת של הילדים שלה. לעזאזל! היא ממש אני!
עדיין, אני חושבת שסדר העדיפויות שלי שונה משלה. אין סיכוי שאשקיע בעבודה יותר ממה שאני משקיעה בבית. אני מקדישה לעבודה 8 שעות ביום, ולא דקה יותר. כשאני מעבירה כרטיס בסוף היום, אני משאירה את העבודה מאחורי. לא ממזמן הוזמנתי לאירוע בעבודה, שיכל לעזור לי להתחכך בכל המנהלים ולעשות לעצמי קצת פרומושיין. ויתרתי על התענוג, כי הוא הכריח אותי להמצא מחוץ לבית מהשעה 6:00 בבוקר ועד לאחר חצות הלילה. אולי עשיתי טעות מקצועית, אבל תאמינו לי שבאותו לילה הלכתי לישון מאושרת. ההגדרה העצמית שלי היא קודם כל אמא ורק אח"כ אישה עובדת. זה סדר העדיפויות שלי. מכאן נובעות הבחירות שלי בחיים.
אני צריכה לזכור את זה ולהפסיק לקטר ולהתלונן על כך שהקריירה שלי בקאנטים. הרי מעולם לא ניסיתי או התיימרתי לפתח קריירה. כשארצה "להגשים את עצמי" הדבר הראשון שאעשה יהיה לעזוב את העבודה. אני לא בטוחה שאשאר בבית כעקרת בית במשרה מלאה (אפית עוגות מעולם לא הביאה לי סיפוק אישי), אבל אני בטוחה שכל דרך חיים שאבחר לעצמי תהיה מורכבת מסדר יום שכולל את איסוף הילדים בצהרים ממסגרות הלימוד והבאתם לארוחת צהרים טריה בבית.

ובנימה אופטימית זו, אחזור לעבודה. הישיבה מתחילה בעוד דקה, ואני עוד לא סיימתי הגהה על אחד המסמכים היותר משעממים שנראו על פני כדור הארץ.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 6/7/2006 09:02, בקטגוריות אם השנה, עובדת (?), מהרהרת
60 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-25/4/2007 10:38

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.