סוף סוף למדה מערכת המשפט להתייחס בכובד ראש לתיקי תאונות דרכים קטלניות, בהן נקטלו חייהם של נוסעים תמימים. למדה, אך עדיין דינם של נהגים שאוחזים בהגה והורגים שונה מדינם של מורשעי הריגה בסיטואציות אחרות.
לפני ארבע שנים, בלילה חורפי, יצא מביתו בנהריה החייל רועי עמרם לבילוי במועדון סמוך לחיפה עם שלושת חבריו הטובים. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, הכביש היה רטוב ורועי למרות תנאי הדרך הקשים, האיץ והגיע למהירות של
כתבה שלי מלפני שנתיים: רועי עמרם מורשע
התאונה הזאת טלטלה את העיר נהריה, כולם הכירו את המעורבים. ההרוגים ירון לוי, צבי קאופמן וניר נגולה, היו חברי ילדות של עמרם והתגוררו בשכנות, גם ההורים היו חברי נפש. מאז ועד היום לא מוכנות משפחות ההרוגים למחול לרועי ולמשפחתו. פגשתי את רועי עמרם כמה פעמים, הוא התנצל בלי סוף בפני המשפחות אבל הוא סירב לקחת אחריות, גם אתמול, כשהתבשר כי דחו את ערעורו, לא היה מוכן להודות כי נסיעתו במהירות מופרזת ללא הפעלת שיקול דעת הרגה את חבריו הטובים.
בעבר ידעו סנגורים של נהגים שהואשמו בהריגה במהלך תאונת דרכים כי העונש יהיה קל. בית המשפט לא היה אמיץ דיו לגזור מאסרים ממושכים בפועל על נהגים שהרגו. לקח יותר מדי זמן עד שזה החל לחלחל למערכת המשפט. אין ספק שרועי נענש, חוץ מהמאסר גם הנידוי החברתי הוא מחיר שהוא משלם. סנגורו טען במעמד גזר הדין וגם אתמול לאחר הערעור שמחמירים עימו, אבל חמש שנים על לקיחת חיים של שלושה צעירים זה עדיין מעט מדי. אתמול כששמעו הורי המנוחים על החלטת בית המשפט העליון הם שאלו: "מתי יתחילו השופטים להיות אמיצים יותר?". שופטי העליון יכלו להחמיר בעונש היום, אבל זה כנראה ייקח עוד עשר שנים עד שבית המשפט יבין שדינו של בחור שאוחז בהגה והורג אינו שונה מהריגה בכל סיטואציה אחרת.