בחיי שהוא נראה כמעט אותו דבר. עומד שם על הבמה הגדולה במחצית משחק הסופרבול ה-43 עם ה-E street band לצידו, כולל סטיב ואן זנדט שהספיק בינתיים לעשות סיבוב יפה ב'סופרנוס', ועושה לגיטרה שלו את אותם דברים מגונים שהוא עשה אז ב-84. בתור בן 16 אתה מצליח להתוודע לרוק אמריקאי רק אם אתה משאיר איזה ערוץ או שניים פתוחים במוח, שמצידו עטוף בשכבות עבות של גל חדש וסינטיסייזרים. אבל היה משהו ב'רוקדים בחשכה' שמשך אותך אל הגיטרות המנסרות האלה ואל הקצב האמריקאי ששמעת עליו רק בסיפורים. או בשיר ההוא של ג'יימס בראון מתוך 'רוקי 4' שראית זמן קצר קודם לכן בקולנוע 'רינה'.
אולי אלה היו צלילי הפתיחה של 'רוקדים בחשכה' שקצת התכתבו עם מוזיקת האייטיז שהיתה אז, שעשו לך את ההכרות עם הרוק האמריקאי לרכה יותר. אולי זאת היתה קורטני קוקס, הרבה לפני שהיא הפכה למוניקה ושרקדה איתו בקליפ של השיר המצויין הזה, שגרמו לך לאהוב אמן שטרם הכרת עד אז ושהתהדר בכינוי המאיים משהו, "הבוס". אז קנית את התקליט הזה, שבוודאי הרגיש לא שייך ליד האלבומים של דפש מוד, אולטראווקס, טירס פור פירס והבן 17, והתחלת לשחוק אותו על הפטיפון. 'כסי אותי' היה המשך טבעי ל'רוקדים בחשכה', 'אני בוער' התאים פיקס לחרמנות הבוערת תמיד של גיל ההתבגרות, ושיר הנושא עצמו חיבר אותך לפצעים האמריקאים המדממים ממלחמת ויאטנם, שעד אז שמעת עליה רק בספרי ההיסטוריה. אז חפרת לאחור והגעת אל 'נולד לרוץ' ואל 'הנהר', ששיר הנושא ממנו תמיד, אבל תמיד, ישאיר אותך עם עיניים לחות. במיוחד כשאתה שומע אותו שוב בבגרותך ומבין שבשיר הזה מקופל הסיפור של כל אחד מאיתנו.
אוקי, במבט שני הוא לא נראה בדיוק אותו דבר. בנאדם בן 60 עומד שם על הבמה בטמפה ביי וצורח ואתה מגלה שהוא התבגר, אבל בחינניות. כנראה שימי תהילה של אמן כמוהו לא נגמרים, שלא כמו בשיר ההוא באותו שם מתוך 'נולד בארה"ב', האלבום שהגדיר מחדש את גבולות הרוק. כמו שלושת הגיבורים בשלושת הבתים של השיר - שחקן הבייסבול המזדקן שאוהב לטרחן לכולם על ימי התיכון הזוהרים, השכנה מלמעלה שהיתה הכוסית של בית הספר ועכשיו התגרשה ונשארה לבד עם הילדים, והוא עצמו, שבבית האחרון מקווה שהוא לא יהיה כזה אבל יודע שגם הוא כנראה יהפוך לאחד שיושב בחוסר מעש ומנסה לחיות מחדש את אותם ימי תהילה. אבל הזמן ממשיך לחמוק מאיתנו, "כקריצה בעינה של נערה צעירה" - עוד משפט שנחרת כבר שנים בראש - משאיר אותך עם לא יותר מאשר עוד כמה סיפורים משעממים על הימים ההם.
חוסר מעש? לא ממש. שתיים-עשרה דקות אחרי שטחן גיטרות לאוהדי הסופרבול עם האבוקדו דיפס והקולה זירו ביד השנייה, הוא צועק לואן זנדט 'סטיב, בוא נעוף מפה', משאיר את הזיקוקים המרהיבים לטוס מאחוריו לשמי הלילה הכי אול-אמריקן בשנה. 'אני נוסע לדיסנילנד' הוא צורח בסוג של ניים-דרופינג לעוד אייקון אמריקאי בלתי מתכלה. בדיוק כמוהו, בדיוק כמו שהוא כבר היה אז לפני רבע מאה, ב-84, כשאתה היית בן 16 והוא בן 35. ועכשיו אתה קרוב ל-41, הוא כבר בן 60, אבל איך זה לעזאזל, איך זה שהוא נראה היום כמו אז? אוקי, במבט שני הוא בכל זאת אולי התבגר קצת. אבל בחינניות.
ברוס ספרינגסטין - נולד בארה"ב (להורדה)
I had a friend was a big baseball player
back in high school
He could throw that speedball by you
Make you look like a fool boy
Saw him the other night at this roadside bar
I was walking in, he was walking out
We went back inside sat down had a few drinks
but all he kept talking about was
Glory days well they'll pass you by
Glory days in the wink of a young girl's eye
Glory days, glory days
Well there's a girl that lives up the block
back in school she could turn all the boy's heads
Sometimes on a Friday I'll stop by
and have a few drinks after she put her kids to bed
Her and her husband Bobby well they split up
I guess it's two years gone by now
We just sit around talking about the old times,
she says when she feels like crying
she starts laughing thinking about
Glory days yeah goin back
Glory days aw he ain't never had
Glory days, glory days
Now I think I'm going down to the well tonight
and I'm going to drink till I get my fill
And I hope when I get old I don't sit around thinking about it
but I probably will
Yeah, just sitting back trying to recapture
a little of the glory of, well time slips away
and leaves you with nothing mister but
boring stories of glory days
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
