כשתגדל

מיום שלישי חיכיתי לזה. לעיתון המגולגל, שהיה נתחב לתוך תיבת הדואר הקטנה בחדר המדרגות וממלא את כולו בריח הדפוס הטרי. ברוב המקרים העיתון היה מגיע בימי רביעי ולפעמים בחמישי, אבל כבר מיום שלישי כשהייתי חוזר מבית הספר הייתי מתפלל למצוא אותו כבר מחכה לי שם. ואם הוא לא היה מגיע, הייתי מציץ כל כמה דקות דרך התריס בסלון ומצפה לראות את הדוור, עד שאמא היתה אומרת לי מספיק, אם הוא לא הגיע עד עכשיו הוא כבר לא יגיע היום, חכה למחר. לפעמים הייתי יורד לשחק בחצר, שם אפשר לצפות לעבר שני כיווני הגעה, ומחכה לראות אותו עם המדים האפורים של הדואר. כן, פעם היו להם מדים. כשימי שלישי עברו היתה חוזרת הרוטינה ביום רביעי, ואם גם אז העיתון לא היה מגיע לפחות הייתי נרגע קצת: מחר, ביום חמישי, כבר אין סיכוי ש'דבר לילדים' לא יגיע.

היה פעם עיתון כזה, 'דבר לילדים'. הרבה לפני שהוא הפך להיות עיתון מודרני בתחילת שנות השמונים עם עטיפת כרומו צבעונית שהיה מגיע מקופל לשניים בתור שרוול חום מודרני, הוא היה עשוי מנייר עיתון רגיל, כמו של הגדולים, מגולגל לצורת צינור דק, שאחר כך היה לוקח שעה ליישר אותו שוב. אבל זה לא הפריע לי להסתער עליו בשמחה, מת לקרוא כבר את המשכי הסיפורים בהמשכים, את הקומיקס המרהיב בעמוד האחרון ואת שאר הכתבות שהיו נותנות לי להרגיש שלמישהו איפשהו חשוב לדאוג שאני ושאר ילדי ישראל נקרא חומרים איכותיים. והוא אפילו לא היה צריך לצרף פוסטר צבעוני של איזה כוכב רוק באמצע כדי לעשות את זה.

אחר כך הוספתי לעונג הטקסטואלי השבועי את 'הארץ שלנו'. השכן שלי שגר דלת ליד ושהיה בגילי, היה מנוי עליו ומשום מה הוא נחשב בעיני ובעיני אחרים ל'עממי' יותר. אבל נמשכתי לסיפורים שהיו גם בו ובלעתי אותם בשקיקה, גונב לו את העיתון לפעמים מהחדר. כך היתה תקופה לא קצרה שהייתי מנוי על שני עיתונים, מה שרק העצים את ריח הדפוס הטרי שהציף את הבית בכל שבוע. 'הארץ שלנו' היה גם זה שגילה לי לראשונה את זוועות השואה.

זה היה גיליון בו הלוגו היה בצבע כתום, אני כמעט בטוח. בכל שבוע הוא הופיע בצבע אחר. על השער היתה תמונה של איש אחד, אני חושב שהוא הצביע, לכיוון בור שהיה חפור לידו ובו אני די בטוח שביצבצו גופות. שער מזעזע ובלתי נתפס לעומת שערי עיתוני הילדים הצבעוניים והמלוקקים של היום, שבלי לבדוק אני משוכנע שבשבוע של יום השואה, לא מקדישים לא רק שער אלא גם לא אולי יותר מקובייה איפשהו בעמודים הפנימיים של העיתון לנושא הזה. אם ממש רוצים לבדוק איפה החלו להיווצר התהומות של התרבות הירודה בה אנו חיים היום בכלל ושל מערכת החינוך בפרט - אפשר לשים את האצבע בדיוק כמעט מושלם על הנקודה הזאת בזמן. הנקודה הזאת בה נעלמו עיתוני הילדים הסו קולד 'חינוכיים' שכתבו על ערכים והיסטוריה - ותפסו את מקומם מיני שבועונים מצועצעים ודביקים שמאדירים את שמם של כל מיני סלבס בשקל וכוכבי אינסטנט לרגע, עם שערים דוחים, פוסטרים ממוחזרים ומדורים ברמת כתיבה של כיתה ב', גם כשהם מכוונים לנוער.

הגיליון ההוא, הכתום, של 'הארץ שלנו' שיצא בשבוע של יום השואה כנראה של 1977, הכיל עשרות סיפורי זוועה שהשאירו אותי המום ומזועזע. לא חסכו מאיתנו את תאורי החיים הקשים והבלתי אפשריים של תושבי הגטאות, האימה שליוותה את היום-יום שלהם, כמו גם תאורי משפחות שנקרעו זו מזו, רציחות המוניות וקברי אחים. דרך הגיליון הזה הבנתי בפעם הראשונה מה קרה באירופה רק 30 שנה קודם. לא דרך בית הספר, לא דרך הטלוויזיה. חזרתי לקרוא את הכתבות הקשות והמרתקות שהיו שם פעם אחר פעם, גם בשבועות שאחרי כאילו היה מדובר בספר מתח ואימה, והתחלתי לשאול שאלות. ככה גיליתי שלסבא שלי היתה משפחה שלמה, אישה ושתי בנות, שניספו באושוויץ, וסבתא שלי היתה בעצם אשתו השנייה, איתה הוא התחתן אחרי המלחמה לאחר שהצליח לברוח עד לסיביר, ואמא שלי היתה הבת היחידה שנולדה להם, כשהוא כבר היה בן 46.

בתחילת שנות השמונים עברתי במסלול המקובל ל'מעריב לנוער'. 'הארץ שלנו' ו'דבר לילדים' התאחדו ב-1985 לכדי עיתון אחד בשם 'כולנו', וזאת היתה תחילת הסוף של עיתונות הילדים התמימה וה'חינוכית' של קום המדינה עד לסוף שנות השבעים. שנתיים אחר כך קניתי את 'אפר ואבק' של פוליקר, שזיעזע את עולם המוזיקה ואת הווקמן שלי, שטחן את הקלטת הזאת בלילות השמירה בצבא. 'חלון לים התיכון', 'מכאן ועד בכלל', 'התחנה האחרונה טרבלינקה' החזירו אותו עשר שנים לאחור, לגיליון ההוא של 'הארץ שלנו' בו הבנתי מה משמעות השואה ושאת המשמעות הזאת הלחין יהודה פוליקר לאלבום אישי, עצוב וכואב. כל זה מתייחס במיוחד ל'כשתגדל', שמכניס את החץ עמוק עמוק ללב וכששמעתי אותו היום גרם לי לחשוב על איך גדלו ילדים בגטו, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות על איך גדלים ילדים היום, עם מודעות כמעט אפסית למה שקרה שישים שנה לאחור, בלי עיתוני ילדים משמעותיים וראויים שיספרו להם את הסיפור האמיתי.

סבא שלי עלה לארץ ב-1950, מצליח להקים פה משפחה חדשה. באותה שנה כשיצא 'אפר ואבק', 1987, הוא נפטר, מצליח לחיות עד גיל 87 ולגרום לי להכיר אותו עד גיל 19. מעולם לא ממש דיברנו על מה שהוא עבר, הוא הצליח להסתיר את הכל דרך חוש הומור בריא וציני שאין לי ספק שעבר אלי בירושה. לפעמים אני חושב שלולא ניספתה המשפחה הראשונה שלו בשואה לא הייתי נולד בכלל, ואם זה לא ניצחון קטן בשבילו אז מה כן.