קיץ 83
בדיוק 20 שנה אחורה. החופש הגדול בין ט' ל-י'. באוויר ים, אופניים והורמונים. באופנה חולצות ספורט נטולות שרוולים עם מספרי פוטבול ענקיים מקדימה ואחורה וגרבי ספורט מתוחות עד הברך ומתחברות לנעלי גלי. במצעדים קלאב טרופיקנה, גולד, בייבי ג'יין, וקרול סאמר. וזה היה וואחד קרול סאמר.
9 חודשים קודם לכן, ספטמבר 82, תחילת שנת הלימודים התשמ"ג, השנה הראשונה בתיכון. קראו לה יפית והיא היתה הדבר היפה ביותר שראיתי עד אז. עשן עלה מצידון, עשרות חיילים נהרגו באסון צור, מאות פליטים נרצחו בסברה ושתילה, אבל אני לא חשבתי על כלום כשהיא נכנסה לכיתה. הייתי בן 14 וחצי, היא בת 14, והתאהבתי בה במבט ראשון. שיער שטני גולש, עיניים כחולות חולמניות, רגליים אינסופיות. הילדה הראשונה שפתחה לי את הלב, הוציאה ממנו 2-3 חדרים ומעכה אותם בעקב.
מאז, לאורך כל שנת הלימודים, הפסקתי לתפקד. היום שלי נע בין 8 בבוקר ל-1-2 בצהריים, בשאר הזמן ספרתי את השעות עד ששוב יגיע 8 בבוקר, והזמן הזה עבר לאט כמו צב גוסס ששמו לו על השריון 5 קילו משקולות. בשיעורים כמעט ולא הקשבתי. הראש שלי היה לכאורה מופנה לכיוון הלוח, אבל זווית העין שלי היתה מקובעת ימינה, למקום בו היא ישבה. ירדתי בלימודים בצורה דרסטית. אני, שהפלגתי את בי"ס היסודי לעבר תעודת סיום כיתה ח' כמעט מושלמת בלי להתאמץ בכלל, הפכתי לאחד הגרועים בכיתה. גם אסיפת הורים באמצע השנה, שהיתה כולה אורות אזהרה אדומים, לא שינתה את המצב. זה היה דאון היל לאורך כל הדרך.
אני חושב שהיא קלטה אותי, הבחור הרזה והארוך הזה שבכל פעם שעבר לידה כמעט התעלף, והיא שועשעה מהמצב, ראיתי את זה בעיניים שלה. זה כמובן הלחיץ אותי עוד יותר. לא ידעתי מה עושים ליד בחורות, במיוחד לא ליד בחורות שעל העקב שלהן תלויים 2-3 חדרים מהלב שלך. בפעמים הראשונות שדיברתי איתה, פה ושם בענייני לימודים, גמגמתי כמו אדיוט. אח"כ, מרוב לחץ כנראה, היו ימים שלמים שלא החלפתי איתה מילה. דיברתי עם כל הוואחשיות בכיתה בלי בעיות - איתה לא. אני זוכר שפתאום באה לי הברקה - לשחק אותה מתעלם, קשוח, חשבתי שבטח זה ידליק אותה עוד יותר. אבל היא המשיכה לחייך בכל פעם שהמבטים שלנו נתקלו זה בזה, מה שכמובן גרם לחדר-שניים שנשארו לי בלב לפרפר עוד יותר ולפאניקה לצמוח לממדים מפלצתיים.
מה שעזר לי לפתח איתה נושאי שיחה היתה מוסיקה. נחשבתי בכיתה למומחה מצעדים, בזכות העובדה שהייתי יושב בכל יום ראשון ושני מ-4 עד 6 אחה"צ עם מחברת ליד הרדיו, שם שודר בשני חלקים המצעד הלועזי השבועי של בני דודקביץ' והחבר'ה שלו (מקומות 40 עד 21 ביום ראשון, 20 עד 1 ביום שני) - ורושם מקום אחרי מקום במחברת מסודרת. ה'ספציות' הזאת בכל מה שקשור לעולם המוסיקה הלועזית, הרבה לפני ש-MTV נכנסה לארץ והקליפים מחו"ל שאפשר היה לראות כאן הצטמצמו ל-25 דקות של 'עוד להיט' (פעם בשבועיים, בשבוע השני היו בתכנית שירים ישראליים) - הפכה אותי לסוג של גורו בכיתה. כולם היו באים לשמוע את מוצא פי בכל מה שקשור למיקומים של שירים במצעדים, איזה שירים חדשים יצאו ומה ישלוט בפטיפון במסיבה הקרובה. גם היא התעניינה והתחלנו לדבר פה ושם על מוסיקה. שוב, חשבתי 10 פעמים לפני שהתחלתי לדבר איתה, היא גם כן לא היתה דברנית גדולה, אבל לפחות היתה את האופצייה לשוחח קצת.
ואז הגיע הבום. סוף השנה, 20 ביוני 83, מחלקים תעודות. אני, שהייתי שאנן ובטוח שכמו בביה"ס היסודי אגריל בלי מאמץ תעודה עם תשיעיות - קיבלתי שוק כשהתברר לי שיש לי שני שליליים בתעודה ואצטרך ללמוד בחופש לקראת שני מבחני מעבר במקצועות האלה שייערכו בסוף אוגוסט, ויקבעו אם אעלה לכיתה י' או לא. מעבר לדכאון הכללי של לא לראות אותה עכשיו חודשיים, התחילה לחלחל בי המחשבה שהולך להיות לי קיץ אכזר של לימודים. אני זוכר שחזרתי הביתה לחדר בבית של ההורים ופשוט ישבתי שעתיים עם הראש בין הידיים. שילוב של דכאון ולחץ מטורפים.
בתחילת החופש אזרתי אומץ לא מוסבר. לא יכלתי לשאת את המחשבה שלא אראה אותה. אז יזמתי טלפון (לא לפני שישבתי שעה ובהיתי במכשיר השנהבי עם החוגה המצחיקה) ובקול רועד חינטרשתי משהו על זה שאני רוצה להקליט ממנה איזה תקליט ובתמורה להביא לה שני תקליטים שקניתי. ככה, חשבתי, יהיה לי תירוץ לראות אותה עוד כמה פעמים. הפסקתי לנשום כשהיא הסכימה, וכל הדרך לבית שלה רעדו לי הרגליים. היא ישבה ישיבה מזרחית על המיטה שלה, המיטה שהייתי נותן נתחים נבחרים מגופי כדי להיות בה, ואני זוכר עד היום מה היא לבשה, גם בזכות החולצה, שהמחשוף הנדיב שלה נתן לי קווי מתאר ראשונים של שדיה שעד אז היו כלואים בתוך חולצת בי"ס מהוגנת ושעליהם יכלתי רק לפנטז.
שניינו היינו די נבוכים. מה שאני לא זוכר זה מה שדיברנו, אבל זה לא היה ארוך. השארתי את התקליטים אצלה לקחתי את שלה והלכתי. אחרי איזה יומיים קפצתי אליה להחזיר ולקחת בחזרה וזהו. יותר מזה לא יזמתי, כי לא רציתי שהיא תחשוב, חלילה, שאני מתחיל איתה ואז אוי לפאדיחה. את שארית החופש העברתי בימים בלימודים מדכאים ובהאזנה בלילות לשירי אהבה קורעים של אייר סופליי כשאני לא מפסיק לחשוב עליה. רוב קיץ 83 עבר עלי בפאזה הזאת.
את מבחני המעבר עברתי בלי יותר מדי בעיות, וביום הראשון של תחילת הלימודים יצא ככה שבסידור הישיבה בכיתה ישבתי לפניה. התרגשתי עד מאוד, כמובן, אבל אולי זה היה הלקח שלמדתי בשנה שעברה על היחס הישיר בין האזנה בשיעורים לבין הצורך לעבור מבחני מעבר בקיץ, ואולי זאת היתה התספורת החדשה והקצוצה להחריד שהיא עשתה - אבל כנראה שקצת נגמר לי ממנה. היא, מצידה, המשיכה להיות משועשעת וכמעט מהיום הראשון ללימודים לא הפסיקה לבעוט לי בכסא מאחור, מה שבהתחלה ריגש אותי אבל אח"כ התחיל לעצבן. קיץ 83 כנראה ביגר וחישל אותי, התחלתי להשקיע בלימודים, התחלתי להתעלם מבנות שרק רצו להשתעשע איתי. מה שנשאר מהרגש המטורף אליה גווע לאט לאט, הכל חזר לפרופורציה.
כמה חודשים אח"כ פגשתי את ו' המיתולוגית, אבל זה כבר סיפור אחר.שמור בטל
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
