Learning to Fly

ולרגע אחד, אתמול אחה"צ, הוא פתאום נראה לי ילד גדול. משהו במבט הבוגר/רציני/חצוף שלו גרם לי לשנייה להפסיק לנשום ולהסתכל עליו פתאום אחרת. אולי אלה היו השרידים מהג'ל שאמא שלו שמה לו בבוקר בדרך לבי"ס ושהשאירו את השיער שלו באיזו פריזורה של דוגמן צעיר. אתה כבר כזה ילד גדול, נפלט לי, והוא עמד שם וצחק. כל אחה"צ שיחקתי איתו שוב כאילו היה ילד קטן ופתאום אני רואה מולי ילד אחר. אני חושב שלמרות שזה לא היה משהו מיוחד שגרם לי לראות אותו ככה, היום הזה יזכר אצלי איפשהו ליד היום בו הוא התחיל ללכת לראשונה: יום ראשון, שש ומשהו בערב, אני חוזר מהעבודה, קורא לו לבוא אלי, ומול עיני ועיניה המשתאות הוא עוזב את הקירות בהם נתמך בכמה ימים שלפני כן, וצועד ברגליים כאילו מעץ אבל צועד, לכיוון שלי. אולי 2-3 מטרים היו שם אבל הוא הצליח לעבור אותם בלי ליפול, בדרך לידיים שלי.

אני זוכר שגם באוטו בדרך מהבי"ס הביתה אתמול, כשעמדנו ברמזור, הסתכלתי עליו מהצד שר באנגלית שוטפת ובהגייה כמעט מדוייקת את כל המילים בשירים שהוא אוהב מהדיסק של בלונדי שמשום מה דווקא הוא נתפס אצלו חזק, והוא נראה לי שונה. הוא התחיל ללמוד עצמאית בתקופה האחרונה מילים באנגלית, לקלוט ביטויים מכל מיני מקורות ולהתאמן עליהם בתור תשובות לשאלות רגילות ששואלים אותו ביום-יום. מה שלומך? איים פיין ת'נק יו. בא לך המבורגר? אוף קורס איי דו. וכל מיני כאלה. הוא כבריודע מזמן לשיר בהגייה נכונה כמעט עד להברה האחרונה, את המילים של call me, atomic ו-one way or another, דווקא שיר רוקיסטי עצבני שהפך להיות השיר האהוב עליו. טוב, כנראה שטעם מוסיקלי טוב זה משהו שעובר בתורשה. המורה שלו סיפרה לי שבאחד משיעורי החברה הוא שר אותו באנגלית כמעט מושלמת, מהזיכרון, וגרם לה ולכל הכיתה לעמוד פעורי פה.

לפני חודש בערך הוא עבר מבחן איי.קיו. התוצאה היתה 131. הנורמלי לגיל 8 זה 100. בערך חמש וחצי שנים אחרי שאיזו מטומטמת אמרה לנו שבגלל שיש לו עיכוב בדיבור היא חושדת שיש לו PDD וגרמה לאמא שלו להיבהל נורא ולי להיות רגוע. כי ידעתי שהוא בסדר וכי הבחנתי בדרך האינטלגנטית שבה הוא מעביר לנו את הרצונות שלו, גם כשהוא לא דיבר. חמש וחצי שנים אח"כ נורא רציתי לדפוק למטומטמת הזאת את תוצאות המבחן בפרצוף, יחד עם כל המבחנים שהוא עשה בבי"ס בשנה האחרונה ושהציונים בהם לא יורדים מ-90, עם כל הדברים הנהדרים שהוא עושה בחוג למדענים צעירים אליו הוא ביקש להרשם, עם תעודות אמצע השנה והסיום המצויינות שלו ועם תעודת החבר שלו במועצת התלמידים של הבי"ס.

אני יודע שאני לא מתכוון לוותר לאף אחת שלא תקבל אותו כחלק מהחיים שלי. לאף אחת שתעדיף להתעלם ממנו ולדמיין שהוא אוויר ולאף אחת שמסוגלת להתייחס לילד כאל "חבילה" שבגללה אני לא יכול להיות איתה, למרות שיש בינה וביני התאמה לא רעה בכלל. אז כן, אני מעדיף אותו על פני אחת כזאת ולא מתכוון להשקיע דקה מיותרת במשהו שמתקרב להסברים בסגנון של "תביני שהוא חלק ממני" או "זה שאני אוהב אותו לא אומר שאני לא יכול לאהוב אותך, זאת אהבה אחרת" או משפטים פאתטיים כאלה ואחרים. למדתי מספיק שאסור לי לוותר עליו כי הוא הדבר היקר ביותר שיש לי ומי שלא תבין, בבגרות נפשית ורגשית מתבקשות, שהוא לא מהווה תחרות איתה על תשומת לב אלא להפך, תראה שיש לה מספיק עוצמות נפשיות ומספיק מקום בלב לקבל את שניינו יחד - מוזמנת לעוף לי מהעיניים ולא תישאר יום נוסף אחד מיותר בחיים שלי, מדהימה ככל שתהיה. ויתרתי עליו וגם ויתרתי עלי ועליו מספיק, אני לא מתכוון לוותר עליו יותר. אני לא מהאבות האלה, טאף וכל זה.

יום נוסף שישמר על המדף ליד שני הימים שהזכרתי למעלה היה שלשום, בשבת. לא ברצף צפוף מדי, ניסיתי לאחרונה ללמד אותו לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר. וכמובן שאחרי כמה ניסיונות וכאבי גב, כמו בטובים שבחוקי מרפי, מי שקצר את הפירות היה החבר של אמא שלו שדווקא ב"שיעור" שלו הוא תפס את עקרון שיווי המשקל, ניתק מגע ואני לא הייתי שם לראות את זה קורה. אז שלשום ביקשתי שיראה לי איך הוא עושה את זה: לקחתי אותו לטיול עם האופניים והיה נהדר לראות אותו מדווש לבד. אפילו בקטעים שנדמה שהיה שהוא עומד ליפול, הוא אינסטנקטיבית סובב את הגלגל הקדמי לכיוון הנכון ונשאר בשיווי משקל מלא, כמו כלום, כאילו רוכב כבר שנים. אני מודה שהיו לי פרפרים בבטן וקצת דמעות בעיניים כשהסתכלתי עליו מתרחק, מנתק מגע, חותך את השמיים, טס לאן שבא לו, לומד לעוף.

 יצאתי לדרך

 בשביל חתחתים

 יצאתי לדרך

לגמרי לבדי

והשמש שקעה

כשחציתי את הגבעה

והעיר נדלקה

והעולם עצר מלכת

אני לומד לעוף

אך אין לי כנפיים

לרדת למטה

זה הכי קשה בעולם

הימים הטובים ההם

עלולים לא לחזור

והסלעים עלולים להינמס

והים עלול לעלות באש

אני לומד לעוף

אך אין לי כנפיים

לרדת למטה

זה הכי קשה בעולם

יש שאומרים

שהחיים יכריעו אותך

ישברו את ליבך

יגנבו את כתרך

אז יצאתי לדרך

לאלוהים יודע לאן

אני מניח שאדע

כשאגיע לשם

אני לומד לעוף

מסביב לעננים

אך מה שעולה

חייב לרדת

אני לומד לעוף

אך אין לי כנפיים

לרדת למטה

זה הכי קשה בעולם

אני לומד לעוף

מסביב לעננים

אך מה שעולה

חייב לרדת.