יום טוב

על מסך אחד חבורה של אבלות מתחרות מי תצא יותר מטומטמת כי זה מאסט אם את רוצה להיות דוגמנית; על מסך שני כוכבי אינסטנט שיועלמו מחר על ידי ממחזרי שירים רוקדים את עצמם לדעת וכל המדינה מרותקת לדעת מי יעלם יותר מהר ממי; מסך שלישי מציג את חיים יבין עושה מעצמו צחוק ומנסה לשוות לקול המזדקן שלו נופך אובר דרמטי בפתיח של המהדורה שמחקה את הצחוק שעושים מעצמם הקושמרואים בערוץ המתחרה; במסך ארבע מבזק חדשות מיוחד מלווה את מסע הפלישה לקיבתו של ראש הממשלה הרדום וטובי המוחות הופכים אותנו לסטונדטים לרפואה שנה ג' תוך 5 דקות; במסך חמש ליד מלווה סרט תיעודי את אביב גפן ביום הבחירות 2003 שהעלה לשלטון את ראש הממשלה כשעדיין היה ער וכשעדיין הטיל את אימתו על כל השמאלנים המניאקים, ומצהיר ששוב נגמרה לו המדינה ואין לו מה לחפש פה יותר; על שלושת המסכים הבאים שידור חוזר של הפרק הארבעת אלפים תשע מאות שלושים ושש של צעירים חסרי מנוח, הפרק השישי מהעונה השנייה של זינה הנסיכה הלוחמת ולידה רי-ראן נוסטלגי מטורף של הפרק הלמי אכפת כמה מהעונה המי שם זין של איי-טים; בקצה השמאלי של שורת המסכים תכניות בוקר שמאחדות את כוכבי סוף האייטיז שמנסים להעיר אותנו עם דאחקות מתחילת הניינטיז שמצחיקות עכשיו כמו הבדיחות על באג אלפיים; וממש בסוף השורה בוקר ספורט בערוץ שבתשלום שמעביר בשידור מת שני משחקים אטרקטיבים של בני יהודה מודל עונת 2000/01 בק טו בק.

ואנשים ממשיכים להלך, לרוץ ולדווש, ממהרים לשומקום, מוציאים מעצמם אנרגיה, זיעה וקלוריות, רוצים לחזור גם הם לעבר, להשתנות, להרגיש כמו שהרגישו בתקופה כשחיים יבין היה מר טלוויזיה, כשבני יהודה זכתה באליפות, כשראשי ממשלה היו ערים וכשצוות לעניין היתה התכנית לה כולם חיכו ביום רביעי בשמונה בערב. אבל אנחנו כאן, זה כבר ברור. אנחנו כאן. ואתם, אתם מצטרפים אלינו.