פעם, ממש מזמן (עד לפני שבוע-שבועיים בערך), כשהייתי שומע שיר טוב הייתי רץ להוריד אותו מהאינטרנט. היום אני רץ להוריד את הקוד שלו כדי לשתול אותו בבלוג. מסתבר שיש כמה אתרים נחמדים מאוד מאוד שמאפשרים לצפות, להאזין, ליצור פליי-ליסטס אישיות וגם לקבל video codes של מבחר עצום של קליפים, שעם מעט ידע ב-HTML ו/או שימוש בכלי שתילת קטעי וידאו בבלוג - גם להכניס אותם לאתר/בלוג שלכם. סטרימינג פשוט שיכול להפוך את הבלוג שלכם להרבה יותר מרשים, מה שגורם לי לחשוב, גם אחרי 10 שנים באינטרנט, איזה מדיום מדהים זה שבו אפשר למצוא ולעשות הכל.
וכל זה הופך לנלעגות עוד יותר כמה התבטאויות מטומטמות של דודי גולדמן, כתב המחשבים הבכיר של העיתון הגדול במדינה, האשמאי הזקן שהפך כבר מזמן באופן רשמי לבדיחה המהלכת של של עיתונאי הרשת ובכלל ושזכה אפילו לקטגוריה "מחמיאה" משל עצמו בבלוג של עידו קינן. כי לכו תנסו להבין מאיזה חומרים שאב מר גולדמן את המטאפורה שהביאה אותו להגיד את המשפט אני מתייחס לאינטרנט כמו אחות ותיקה בבית-חולים שמטפלת בגוסס. אולי הגסיסה האיטית והממושכת שלו עצמו כעיתונאי? אולי התשוקה לאיזו אחות ותיקה משלו שתטפל בתופעות הזיקנה שפשו בו? המדיה הזאת, המקצוע של המאה ה-21 שהופך להיות עיקר חייהם של כל כך הרבה אנשים, שהיא המהפכה של המאה הזאת כמו שהחשמל והטלפון היו המהפכה של קודומתיה ושאדון גולדמן בטח יצליח לזהות אותה בעוד, ניתן לו, חמש עד שמונה שנים, היא לדעתו משהו גוסס או במקרה הטוב בסה"כ עוד אמצעי להגיע למידע. כל זה גורם לי לשלוח מכאן מסר נרגש: דודי, עזוב אותנו, באמ-אמא ש'ך. לך, תפרוש לאיזה מוסד סגור בו ההבלחות שלך יעשו רושם על ארכאים מסוגך שבוודאי יקבלו אותן בהתפעלות ובכובד ראש להם אתה מייחל כבר שנים, כמה דקות כמובן אחרי שיוזרק להם מינון התרופות הקבוע.
וביום כזה, אחרי ששרדו את הגולדמן, נאלצו הרבה בלוגרים לספוג עוד מכה שבאה בדמות איזה האקר בן-בן זונה שהחליט למחוק לאנשים בלוגים. כן, כן, אותה תרבות נידחת, נישה צרה שבצרות שמעניינת מעט מאוד אנשים אליבא דגולדמן, ספגה היום סוג של התקפה שבגלל שהיא כל כך נידחת - פורסם סיפור הפריצה למשך כמה שעות בהבלטה בראש אתרי החדשות הגדולים במדינה. איזה תזמון מצויין להעמיד על טעותו את גולדמן, שכבר מזמן הוכיח שהוא לא מסוגל לקרוא את הכיוונים אליהם הולך עולם המחשבים בכלל והאינטרנט בפרט ובמקביל מעולם לא זיהה ולא שמר על כללי התנהגות בסייסים בעולם אותו הוא מסקר. וכבר כתבתי פעם איך הוא, למשל, חשף בלוגרים בלי לבקש את רשותם (הפוסט הוא כמעט מלפני 4 שנים! שיט, אני יותר מדי זמן פה).
אז הערב, כשאולפן ליגת האלופות כמעט נגמר (ארסנל ובארסה עלו לחצי הגמר, למי שמתעניין), כשהדג נחש התכוננו לתת את הופעת הסיום המוסיקלית הקבועה בתכנית, רצו בינתיים כמה פרומואים שברקע של אחד מהם התנגן איזה שיר שלא שמעתי קודם לכן ושתפס אותי. קלטתי כמה מילים, ניגשתי לאינטרנט הגוסס שלי, הרצתי אותן בסרגל גוגל המקרטע שלי בתוספת המילים video codes - ותוך פחות מעשר שניות הגוויה הקיברנטית שמחוברת אצלי על השולחן לצינורות הנשמה 24/7 ושהאחות הותיקה גולדמן, למרבה המזל, טרם הספיקה לשים עליה את טלפיה הטיפוליות - מצאה כמה וכמה לינקים מעולים לאתרי video codes שבהם יכולתי גם לשמוע את השיר וגם לראות את הקליפ.
מסתבר שקוראים לשיר Feeling Good והוא של אחד בשם מייקל באבל שמביא אותה בקליפ א-לה ג'יימס בונד שתפור פיקס על השיר שלו. אז כל מי שסיים את היום הזה כשהבלוג שלו על פוסטיו, תגוביותיו ורשימת מנוייו עדיין עומדים על תילם, צריך פשוט לשחרר אנחת רווחה שאומרת ששום ארכיבאי-אינטרנט וששום האקר-דמיקולו לא יצליח להרוס את הכיף שיש לנו מהמדיה הזאת. או אם נתמצת את זה לכמה מילים פשוטות: וואלה, I'm Feeling Good. אז תפתחו את הרמקולים ותנו לו ב-Play. לילה טוב, ואמן שלא נדע עוד ימים כאלה. נכון, מר מחבט, סליחה, חבוט?
עדכון: נזכרתי שלפני 5 שנים בערך רץ חזק במייל סרטון שוק-ווייב מעולה, גרסת ההמשך האינטרנטית לקלאסיקה video killed the radio star שבישר את מהפכת הקליפים כשהיה הראשון שפתח את שידורי ה-MTV ב-1981. גרסת השוק-ווייב אומרת שה-internet killed the video star, אבל זה היה נכון כנראה ללפני 5 שנים, כשכולם הורידו קבצי קול בלבד. עם ה-video codes שמתחילים להתפשט באינטרנט, נראה שכוכב הוידאו ימשיך לחיות עוד הרבה זמן.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
