cause we were never being boring
We had too much time to find for ourselves
And we were never being boring
We dressed up and fought, then thought: make amends
(Petshop Boys, Being Boring)
לפני 20 שנה בדיוק, בתקופה הזאת של השנה ב-86', נכנסתי לאיזו חנות תקליטים מעופשת בדאון טאון חולון, קומה שנייה במרכז מסחרי עבש, וקניתי באיזה 20 ש"ח את הקלטת הראשונה של איזה צמד אלקטרוני חדש בשם הפטשופ בויז. שמעתי שאלה היו שני עיתונאי מוסיקה שעברו לצד השני של המתרס והתחילו לכתוב ולשיר שירים, והאמת שהם עשו את זה בכלל לא רע. לקלטת הם קראו Please, ונימקו את השם בהסבר הפשוט: "זה כדי שאנשים יוכלו להיכנס לחנויות תקליטים ולהגיד - האם אני יכול לקבל את התקליט החדש של הפטשופ בויז, פליז?"
הסינגל הראשון מתוכו, West End Girls, אחד מהשירים הכי מושלמים לדעתי ever, אותו הצלחתי להקליט מרשת ג' וגל"צ בכמה גרסאות קצרות יותר וארוכות פחות (יגאל רביד המזויין, אהב הרבה להתחיל לדבר על ההתחלות והסופים של השירים במצעד הלועזי שהוא הגיש אז) - לא הפסיק להתנגן בטייפ קסטות במכונית דמויית הפיאט 127 המקרטעת שלי, וליווה אותי אז בקיץ האחרון שלפני הגיוס בקפיצות לחוף הים בין הבגרויות, ביציאות בערבי שישי עם החבר'ה לליקוויד ולקולוסיאום ובכלל בשריפת הזמן של לפני הצבא. אני עוד זוכר שהם הספיקו להוציא את הסינגל השלישי מהאלבום, Opportunities, שלצלילי הרמיקסים שלו הספקנו לרקוד בטיול האחרון לפני הגיוס לאילת, באיזה מועדון בשם טרופיקנה, דקה וחצי לפני שהצבא שאב את כולנו אליו והפך את כל הנעורים שהיו לפניו לאיזה צליל מהדהד ונמוג, דומה מאוד לסיום של הסינגל השני, Love Comes Quickly.
אח"כ אני זוכר שעוד עקבתי אחריהם. את What Have I Done To Deserve This עם דאסטי ספרינגפילד אני זוכר בוודאות ששמעתי בווקמן על איזה פיסטין בדרום לבנון איפשהו באוקטובר 87', את Rent ואת Always On My Mind, הביצוע המצויין שלהם לשיר של אלביס פרסלי, שמתי בפול ווליום באיזה טייפ מתפרק בדצמבר של אותה שנה באיזו סככת טנקים ששימשה אכסניה לגדוד תותחנים מבולבל שהוקפץ למשימות שיטור ליד רמאללה ושלא ידע בדיוק מאיפה נחתה עליו האינתיפאדה הראשונה, ואת It's A Sin רקדתי בפעם הראשונה שהייתי בסינרמה באחת מיציאות השבת כשקיץ 88' כבר היה באוויר.
Domino Dancing היה חלק בלתי נפרד מהפסקול של הדייטים הראשונים למועדונים ובנסיעות לים עם ת' הלא מיתולוגית בדיוק קיץ אחד אח"כ, את Being Boring שמשתווה במושלמות שלו רק לנערות הווסט-אנד ואת Jealousy טחנתי אחרי הפרידה ממנה שנתיים מאוחר יותר, את Can You Forgive Her אהבתי מאוד והייתי בטוח שאם אני אשים אותו בטייפ באותה מכונית מקרטעת הוא ירשים את ההיא שפגשתי בקיץ 93' ושהתחתנתי איתה בדיוק עוד שנתיים אח"כ (הוא לא), אבל את הביצוע שלהם ל-Go West של אנשי הכפר שנאתי לגמרי, לאו דווקא אבל אולי קצת גם בגלל שהוא לווה בהצהרות שלהם על יציאה מהארון (מישהו אמר הומופוב?). אח"כ קצת איבדתי אותם. ההתמסחרות הקיצונית שלהם שבאה לידי ביטוי שבהוצאת 50 גרסאות שונות לכל שיר, 20 אלבומי רימיקסים שונים לאותו אלבום והפזילה הברורה לרחבות הריקודים הרחיקו אותם קצת מהמעריצים הותיקים שלהם, למרות שגם בהמשך אפשר היה עדיין למצוא את אותם לחנים שתפסו אותך עשור וחצי קודם גם בשירים כמו Yesterday When I Was Mad או I wouldn't normally do this kind of thing, ובעיקר בגלל שפה ושם הם הביאו אותה בעוד שיר שקט ויפה כמו Home and dry או A red letter day.
זאת לא המוסיקה הכי "איכותית", חלק אמרו. אבל אני אומר שגם אם אתה עושה מוסיקת פופ טראשית - תעשה אותה הכי טובה בתחומה שאפשר, הכי איכותית בגבולות הז'אנר שלה. וככה בדיוק ניל טננט וכריס לואו עושים אותה: הם פיצחו את הנוסחה איך לעשות את הטראש הזה הכי טוב, כשאת כל הסינתיסייזרים הנכונים ואת התופים האלקטרונים עוטף לחן קליט שתופס אותך כמעט מהרגע הראשון, מלווה בטקסטים שפה ושם אתה קולט כמה שורות שעושות לך משהו בלב למרות שהן מושרות בקול הכמעט מוגבל והמעט מנוכר של טננט. אבל הכל הרי עניין של מצב רוח: כשהיה לי טוב וכשהייתי שמח, כמעט תמיד הייתי הולך למוסיקה שלהם, שעושה לך טוב וחם בלב. וזה לא משנה שאתה יכול בקיצוניות השנייה של אהבת המוסיקה שלך ושל הדברים שאתה עובר בחיים שלך לשמוע גם, נניח, את הקיור.
20 שנה אחרי נערות הווסט-אנד, שיחררו שלשום הבויז סינגל חדש אחרי יותר משנתיים, ראשון מתוך האלבום Fundamental שהוא, ובכן, המי סופר שלהם. הסינגל, I'm with stupid, הוא כאילו אחד מהשירים שנשארו על רצפת חדר העריכה בהקלטות של Please לפני 20 שנה, ועכשיו הוחזר למקומו הטבעי, כאילו לא עברו 20 שנה, כאילו עדיין קונים קלטות מעופשות באיזה פסז' דלוח במקום להוריד מוסיקה לנגן האמ.פי שלך מהאינטרנט או בעמדות המתאימות בחנויות דיסקים נוצצות. והקליפ עצמו טובע בים של הומור עצמי וקורע מצחוק, בעיקר למי שזוכר את הקליפים ל-Can you forgive her ול-Go west, שחוזרים פה גם הם לחיים חדשים. אז המקטרגים יגידו שהם ממחזרים את עצמם, אבל פאק הכל וזה: אם המכונה דופקת כבר 20 שנה ומייצרת להיטים וכסף - למה להחליף בה חלקים? עובדה שאחרי 20 שנה, גם היום כמו אז, כשטוב לי אני פונה אליהם. וזה עדיין עובד, או שאולי בעצם אתה זה שמביא לחיים שלך את הטוב והם רק נמצאים שם כבר 20 שנה בשביל לשיר לך את הפסקול הנכון. וכמו שכתב טננט ב-90' בציטוט למעלה: הפטשופ בויז, אולי קצת כמו החיים שלך, אף פעם באמת לא היו משעממים.
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
See you on the TV
Call you every day
Fly across the ocean
Just to let you get your way
No one understands me
Where I'm coming from
Why would I be with someone
who's obviously so dumb?
Love comes
Love grows
every time you rise to meet me
take my hand to greet me
Love comes
Love grows
and power can give a man
much more than anybody knows
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
Before we ever met
I thought like everybody did
you were just a moron
a billion-dollar kid
You flew up all the way
like a hawk chasing a dove
I never thought that I would be
a sacrifice in love
It comes
It grows
and now we're tied together
everybody knows
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
Is stupid really stupid
or a different kind of smart?
Do we really have a relationship
so special in your heart?
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
I have to ask myself
like any lover might:
Have you made a fool of me?
Are you not Mr Right?
You grin
I pose
It's not about sincerity
Everybody knows
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
Oh-oh, I'm with Stupid
Is stupid really stupid
or a different kind of smart?
That's how you stole my heart
I'm with Stupid
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
