אז התלבטתי אם לכתוב את זה כדי לא להצטייר כמי שפוגע במורל המלחמתי וכל זה, אבל אין ברירה: לדעתי השאננות שהובילה למלחמה שאנחנו נמצאים בה היום שקולה לשאננות שתפסה אותנו לא מוכנים במלחמת יום כיפור. זה התחיל בחטיפה של גלעד שליט, המשיך בחטיפת שני החיילים בזרעית בשבוע שעבר - ודרך הפגיעה בסטי"ל עם טיל חיזבלוני שלא היה לנו מושג שבכלל נמצא בידי האויב. וכמו ב-73', הרי מה שאנחנו חושבים שלא קיים הוא כמובן באמת לא קיים, ככה שאפשר לכבות את כל המכ"מים הלא נחוצים האלה ולצמצם למינימום את אמצעי ההגנה. וכן, זה המשיך דרך ההפקרה של עובדי הרכבת בחיפה שיצאו הבוקר לעבודה כי לא היתה הודעה חד-משמעית להישאר בבתים למרות שרק לפני 3 ימים נפל שם טיל. וזה שהוא רק במקרה פגע באיזו גדר בשטח פתוח ולא באיזור מיושב גרמה לכל מי שהיה צריך להתריע לחשוב שהמצחיקים האלה עם הסירים על הראש הם אולי עיוורים או מקסימום טיפה פוזלים. ועכשיו מודים סוף סוף בפיקוד העורף ש"יכול להיות שטעינו בהערכת המצב" ומשחררים הצהרה מגוחכת של "תהיו ערניים". וואלה? זה אומר להסתכל יותר לשמיים מאשר בד"כ? מאגניב. איפה נחמן שי כשצריך אותו.
אבל צריך להגיד משהו יותר רציני: לשלוח היום את הילד שלך לצבא משמעו להפקיר אותו. חד וחלק. לתת את החיים שלו בידיים של ילדים מעט יותר גדולים ממנו, שעליהם מפקדים ילדים מעט יותר גדולים מהם וכולם חושבים שמשחקים בקאובואים ואינדיאנים - זאת שטות איומה. מרתיח לחשוב על הקלות הבלתי נסבלת בה איבדו משפחות שלמות את עולמן בגלל השאננות של הילדים-מפקדים בעזה, בזרעית - כן, אלה שהפקירו את החטופים שני ס"מ מהאף של חיזבאללה ללא שמץ של בקרה ומעקב ויש הטוענים גם בלי נשקים אישיים בגלל שהיו בעיצומו של טופס טיולים - בחיל הים ובעיקר במודיעין. כן, החיל ההוא שלא ידע כלום על המעקבים שהחיזבאללה עורך על חילופי המשמרות בגבול הצפון, על ההצטיידות של החיזבאללה בטילים ימיים וברקטות ארוכות טווח ועוד. אבל החיילים שהיו על הסטי"ל נשלטו ע"י ילדים קצת יותר גדולים מהם שנשלטו ע"י ילדים אחרים שהחליטו שהילדים בקצה שרשרת הפיקוד יכולים לשמש ברווזים במטווח, זה בסדר גמור.
ולפני כמה דקות השתיק מר יעקב איילון את דוברת צה"ל, שביקשה ממנו ומהתקשורת לא לדווח בזמן אמת על מיקומי הנפילות אחרי שמאז שהתחילה המלחמה הפכו פלאי הטכנולוגיה ותרבות הרייטינג והתחרותיות את המידע על הפגיעות ברמת שם הרחוב למשהו בלתי נפרד מכל דיווח, כולל צילומי רחובות ושלטים. אז נחמד שהדוברת נזכרת בזה אחרי כמעט שבוע של לחימה אבל אדון איילוני-בלוני זרק לה בזלזול את התגובה 'את תעשי את העבודה שלך ואנחנו את שלנו', הביא את השאננות לשיא חדש ונתן לגיטימציה לכל הכתבים שלו להמשיך לכוון את יורי הקטיושות הכי טוב שהם רק יכולים לבקש.
להקה סכרינית אך משובחת שרה על "הלבנון" כבר בשנת 84' מזווית ראייה של המקומיים. כל זה, למרות שגם ב-84' ובטח גם היום אין להם שמץ של מושג איך זה להיות בצד שלנו. אבל לערב קצת עומקים, רצוי פוליטיים, במסרי אלקטרו-פופ קצובים זה תמיד ערך מוסף מצויין. בכל זאת, אפשר להזדהות עם המשפט "ומי אלה שינצחו אחרי שהחיילים יעזבו". מעבר לזה שזה מזכיר לך ש-22 שנה וכלום לא השתנה ולמרות שהמלחמה ההיא נראית משום מה רומנטית יותר, רחוקה יותר כרונולוגית וגיאוגרפית ממרכזי אוכלוסיה אזרחיים - המשפט הזה נכון גם היום, כי יש את ההרגשה שגם כשהכל יגמר לא יהיה פה אף פעם שקט של ממש. אחותי כבר מדברת על אוסטרליה, חברה טובה על קנדה. שתיהן רציניות, לשתיהן יש ילדים שעוד כך וכך שנים עלולים למצוא את עצמם מופקרים. מופקרים, אם שום דבר לא ישתנה כאן באיזור או לפחות במוח של מקבלי ההחלטות. מה שיבוא קודם.
היא חולמת על שנת 1969
לפני שהגיעו החיילים
כשהחיים היו פשוטים על יין ולחם
ולחלוק לא היתה בושה
היא מתעוררת לקול הצווחות
של רקטות עפות ממש לידה
ונפחדת היא נצמדת לחלומות
כדי לנצח את הפחד שהיא עלולה למות
ומי אלה שינצחו
אחרי שהחיילים יעזבו
את הלבנון
הוא עוצר לפני שהוא עוזב את המחנה
הוא סורק את העולם שבחוץ
והיכן שפעם היו כמה חנויות
זה המקום בו מסתתרים לפעמים הצלפים
הוא עזב את ביתו לפני שבוע
הוא חשב לשרת במשטרה
ועכשיו הוא מוצא את עצמו במלחמה
האם לא היינו אמורים לשמור על השלום?
ומי אלה שינצחו
אחרי שהחיילים יעזבו
את הלבנון
אני כנראה חולם
זה לא יכול להיות אמיתי
ומי אלה שינצחו
אחרי שהחיילים יעזבו
את הלבנון.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
