A Question Of Time

מוטי רץ את ריצת הברווז המוכרת שלו לקראתנו ואני ושמוליק, שרק עכשיו סיימנו את מסדר הבוקר, עמדנו ולא יכולנו שלא לגחך. "הנה הניג'ס הזה שוב יזיין לנו ת'מוח על משהו בקשר לדפש מוד", לחש לי שמוליק, ולא טעה. "שיואו! אתם לא מאמינים!", צווח מוטי כשכבר היה במרחק של 20 מטר מאיתנו, בדיוק כשהבחנו שהוא מחזיק טרנזיסטור צמוד לאוזן ימין שלו. "שמעתי עכשיו את החדש של דפש מוד! איזה שיר, יא ווארדי. אני לא יכול להפסיק לרעוד!" "וואלה?", אמרתי לו, "איזה שיר זה?" "קוראים לו קווסצ'ן אוף טיים!", התמוגג הברווז, שיערו חסר הצורה, משקפי המסגרת העבים והרווח בין שתי השיניים הקדמיות שלו מקנים לו מראה עוד יותר גרוטסקי. "שיר שתופס אתכם בביצים, איזה שיר ענ..." הוא לא הספיק להשלים את המשפט כששלולית הבוץ החלקלקה והדביקה, שרבות וטובות כמוה היו מפוזרות בכל רחבי בסיס התותחנים אי שם ברמת הגולן, קלטה אותו לתוכה, סותמות את משקפיו, טרנזיסטורו ובעיקר את רובה הגלילון שלו בשכבות בוץ עבות.

נובמבר שמונים ושש, שלושה חודשים בצבא ואני ושמוליק לא ראינו מחזה מצחיק יותר מזה בכל השירות. כלומר, אם לא סופרים את איציק עומד במצב שתיים בשתיים בלילה עם מ.ק על הגב ופק"לים מסוגים שונים מתנדנדים לו מכל הכיוונים. אבל מוטי בבוץ התחרה במראה ההוא בכבוד, מה שלא עזר לי ולשמוליק לדעת איך בדיוק עוצרים את עוויתות הצחוק המטורפות האלה. אחרי כמה דקות התאוששתי ראשון ועזרתי למוטי לקום. בכל זאת, אחרי שעברנו יחד את הטירונות וגילינו את השריטה שיש לשניינו בכל מה שקשור לדפש מוד, ואחרי שהעברנו כמה שעות שמירה בטיזי נאבי ביחד וכל מה שהחזיק אותנו היו ארבעת המופלאים מבזילדון ושש שנות הפעילות שלהם עד אז - ובכן, כן, זה מקרב. או לפחות גורם לך להתגבר על עוויתות צחוק מהיותר קשות שהרגשת.