This is the day

ונדמה שכל הבאסה והחרא של התקופה האחרונה, המלחמה, החיילים והאזרחים שמתים כל יום, ולהבדיל אלפי הבדלות אך עדיין אסון קולוסאלי בפני עצמו - ביטול ההופעה של דפש מוד - נדמה שהכל מתנקז ליום הזה, תשעה באב, התשעה באב מהמוצדקים שהיו כאן מבחינה סימבולית. בתור אדם מאוד לא מאמין, בטח לא כזה שצם בגלל משהו שקרה אלוהים יודע מתי - אף פעם לא אהבתי את היום הזה שנתקע באמצע החופש, הקיץ, שסוגר לך את החיים השוטפים וגם את בתי העינוגים (ככה קוראים לכל בתי הקולנוע, המסעדות ודומיהם בשפה מוניציפלית, לא?). אבל השנה, באמצע קיץ ארור, שגם ככה אף אחד לא ירצה לזכור אותו, ומצד שני ייזכר קולקטיבית בראשם של רבים ויעלה עווית של שאט נפש בכל פעם שיישמע צמד המילים "קיץ 2006" - אז השנה נראה שתשעה באב של הקיץ המזורגג הזה הוא איזה טופ של דאון. יום שמרגיש שכולם מתייחדים עם הביאוס העממי, הבוץ הישראלי, של המועקה המזרח-תיכונית. יום, שיחד עם כל השירים העצובים, המדכדכים באופיים והיפים בנוגותם שרצים מאתמול בערב בערוץ 24 ושרק מוסיפים שמנים מסוגים שונים למדורה, מגבירים את תחושת ההתייחדות המזופתת הזאת. יום זיכרון לבאסה שעוד כאן.

ועם כל זה, אני מעדיף לראות את שיא השפל הזה שבתשעה באב התשס"ו כמשהו שממנו אפשר רק לעלות. הבה נהיה אופטימים, רבאק. הבה נאמין שמפה דברים ישתנו רק לטובה, שהרעים ימוגרו, שהטובים יחגגו, שדפש מוד יעשו פניית פרסה ובאופן בלתי מוסבר ובלתי הגיוני בעליל יקמבנו פה את ההופעה האבודה שלהם, זאת שהיתה אמורה להיות נקודת האור בתוך כל חום יולי-אוגוסט השחור הזה. כן כן, זהו היום. היום שבו החיים ישתנו מן הסתם, שדברים יסתדרו בו מעצמם. כי מה נשאר אם לא להאמין שיותר חרא מעכשיו לא יכול להיות, סעעעמק.