ריק

אני לוקח את הרצועה של הכלב וקושר אותו אליה. לפני שאני יוצא לטייל איתו אני לוקח, כמו בכל לילה, את שקית הזבל שהתמלאה במשך היום כדי לזרוק אותה באחד מהפחים בחדר האשפה למטה. כמה שניות לפני שאני פותח את דלת הדירה כדי לצאת, אני נזכר ששכחתי משהו. אני מניח את הרצועה של הכלב, שם את השקית על הרצפה והולך לחדר השינה. אני לא צריך לחפש הרבה, כי אני זוכר איפה השלכתי אותו. הקונדום עדיין מונח שם על הפרקט מצד שמאל של המיטה, בדיוק היכן שהוא היה בשעתיים האחרונות. אני מרים אותו ולא צריך להסתכל עליו כדי לדעת שהוא ריק. אני אוסף גם העטיפה הקרועה שלו, נעצר לדקה וחושב על איך דפקתי את זה, הפעם כנראה באשמתי המלאה. איך הצלחתי לחרב קשר שהיה חשוב לי, שבאמת רציתי שיצליח למרות הכל. איך קרה שרגע אחד של חוסר תשומת לב או יהירות או אלוהים יודע מה, הרס הכל.

אני משליך את המצאי לתוך השקית, לוקח את הכלב, מזמין את המעלית ויורד למטה. השתיקה הכבדה שלה באוטו בדרך חזרה יחד עם הבעת האכזבה על פניה, לא ממש מצליחים לעזוב אותי. אני יוצא מהמעלית ופותח את דלת חדר האשפה. משאיר את הכלב בחוץ, פותח פח אקראי וזורק פנימה את השקית עם העדויות האחרונות למה ששעתיים קודם עוד היה משהו טרי ובשל. קול הנפילה בפח העמוק והריק הרעיד את חלל החדר, או שאולי שוב היה זה הכישלון שלא הפסיק להדהד שם גם אחרי שכיביתי את האור וסגרתי אחרי את הדלת.