חלק מהפוסטים שאני כותב כאן מתגבשים אצלי במשך כמה ימים. נכתבים בראש, מתחדדים, מגיעים לכלל פואנטה ואז נכתבים כמעט מאליהם. לחלק מהפוסטים אני מקבל רעיון משיר, והאפשרות המקסימה להציג אותו בתוך הפוסט (Thank You, Tube) עושה את החיבור הנדרש בין טקסט לתמונה, בין מילים לתנועה, ומביאה את מה שפעם קראו "חווית הגלישה" בבלוג למשהו שלם וסוג של יותר הרמוני. לפעמים זה קורה גם הפוך - אני רוצה להגיד משהו ומחפש שיר שישלים את הסו קולד רעיון. לפעמים אני משאיר חלקיקי פוסטים בטיוטות וחוזר אליהם אחרי שבוע, חודש, שלושה חודשים, וונאבר - מסיים ומפרסם אותם. לכל פוסט, מסתבר, יש זמן ומקום. ויש גם פוסטים שאין להם מקום. אלה נדונו לנדוד לנצח בערבות הטיוטה האינסופיים.
חלק מהפוסטים אני כותב בראש בזמן הטיול הלילי עם האזרח ק', מה שגורם לי לעלות בחזרה הביתה ולשפוך אותם בטבלת הטקסט הזאת במקום ללכת לישון. חלק מהם, כמו שקרה עם הפוסט הזה למשל, כבר כתובים לי חלקית בראש או מונחים מפורקים על הפלטפורמה (המעולה!) פה, ובטיול עצמו הפסקאות מתחברות והמשפטים מתאחדים לפתע לפורמט של פוסט. למרבה התדהמה או שלא, אלה הנכתבים בלילה יוצאים הכי אישיים, והבעיה היא שאתה קולט את זה רק כשאתה קורא אותם בבוקר למחרת. לאור יום, מסתבר, הפוסט הלגיטימי וההו-כה-לא-פולשני של אמש נקרא לך פתאום הרבה מעבר לגבול החשיפה הכי אינטימית סלאש מביכה שאתה מרשה לעצמך כשאתה בהכרה. אבל כבר היו 50 כניסות ו-5 תגובות, אז מה פתאום שתמחק אותו? בעיה.
ויש חלק מהפוסטים שנכתבים בעקבות השראה מבלוגים אחרים. יש הרבה בלוגים שאני אוהב בבלוגיה הזאת, ולא רק של ישרא. אבל יש כמה שמעבר להנאה בקריאה בהם, גורמים לי לדגדוג עצבני בקצות האצבעות, לרצון מיידי ובלתי נשלט לזרוק את כל מה שהשד יודע מה אני עושה באותו רגע (הממ, קורא בלוגים?) ולרוץ לכתוב משהו, כל דבר, על כל דבר. קוראים לזה בטח השראה, אבל אולי זה משהו יותר חמור, משהו אולי בכיוון של "קנאת פוסט": סטייל של גם אני רוצה כזה, גם לי בא לכתוב ככה, גם אני יכול. מהזיכרון אני יכול לשלוף את הבלוגים של הדודה, של קווימלדמותו, של לי פורטיס, של נ', של לי קאו, של פרנק נף ומחוץ לישרא - של יואב בורוביץ' ושל בועז כהן, ככאלה שבדרך כלל קריאה בהם גורמת לי לשכוח מה עשיתי לפני דקה, מה אני רוצה לעשות בעוד שתיים - ולרצות לכתוב עכשיו, מיד, גם משהו.
מסובך, כל הפאקינג פוסט'ס דיל הזה, השראות, טיולים עם כלבים, דגדוגים, עניינים. פעם זה לא היה ככה. פעם כתבו יומנים בצורה סכמטית - מה עשיתי ביום ראשון, יום שני וכן הלאה - ואפילו הלחינו את זה לשיר על איזה אחד, הוראס ווימפ, שלא היתה לו אישה אבל היו לו חיים - ותוך שבוע הוא מצא אישה והתחתן אבל אז גילה שאין לו חיים. קטעים, הייתי מת לקרוא את הבלוג שלו.
(אוקי אוקי, אז אולי החיבור בין הטקסט לשיר בפוסט הזה לא יצא משהו. אבל זה שיר טוב וגם מוזכרת בו המילה diary, שזה כמו בלוג אבל בסבנטיזית. יאללה יאללה, 3 בלילה, סעמק, למה ציפיתם. מצידי קחו את חווית הגלישה ההרמונית והשלמה שלכם ותדחפו אותה אתם יודעים לאן).
Monday:Late again,today,he'd be in trouble though
he'd say he was sorry,he'd have to hurry out the bus.
Tuesday:Horace was so sad,he'd never had a girl that he
could care for,and if he was late once more,he'd be out.
CHORUS
Don't be afraid,just knock on the door,
Well he just stood there mumblin' and fumblin'.
Then a voice from above said
"Horace Wimp,this is your life,
Go out and find yourself a wife.
Make a stand and be a man,
And you will have a great life plan."
Wednesday:Horace met a girl,she was small and she
was very pretty,he thought he was in love,he was afraid.
Thursday:Asks her for a date,the cafe down the street
tomorrow evening,his head was reeling,
when she said "Yes O.K."
Repeat Chorus
Friday:Horace,this is it,he asks the girl if maybe they
could marry,when she says "gladly." Horace cries.
Sunday:Everybody's at the church,when Horace
rushes in and says "Now here come my wife,
for the rest of my life." and she did.
Don't be afraid,just knock on the door,
Well he just stood there mumblin' and fumblin'.
Then a voice from above said
"Horace Wimp,this is your wife,
Go out and find yourself a life.
Make a stand and be a man,
And you will have a great life plan."
הוא, אגב, המליץ על הבלוג שלי במסגרת ארועי ה-Blog Day. החמיא לי מאוד, גבר.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
