No Regrets

"אני חושבת שמה שגיליתי בפגישה הזאת", היא שולפת מאיפשהו חבילת טישו מזויינת ומושיטה אותה לעברי, "זה שיש לך איזה מטען שאתה סוחב מהגירושין ושלא הייתי מודעת אליו". "תעזבי אותי", אני מסנן לעברה, דוחה את הניירות הרכים האלה שמסמלים את כל מה שחששתי מטיפול פסיכולוגי ושבכלל לא ידעתי שיש לה. "אני לא צריך את הזבל הזה", אני מוסיף ומוחה עם האצבע דמעה סוררת שברחה פתאום. ואחריה עוד אחת. "תגידי לי, מאיפה הגענו לחרא הזה, סעמק. בכלל לא התכוונתי לדבר על זה".

ערב יום כיפור, שבע בערב אלף תשע מאות תשעים ושלוש, צווחות שמחה של ילדים וצעקות של הורים שרודפים אחריהם מהרחוב למטה מעירות אותנו משינה. יום כיפור יצא לדרך במסעות האופניים המוכרים וכל החדר שלי אצל ההורים תפוס על ידי המיטה שלי, אותה פתחנו כדי להופכה לזוגית, מה שלא השאיר הרבה מקום לשום דבר אחר במרחב הסגור והלא גדול במיוחד. היינו קצת חולים, הצטננות קלה או משהו, היא חטפה את זה קודם והדביקה אותי, או להפך. ארבעה חודשים אינטנסיבים ביחד, והמחלה הארורה מונעת מאיתנו לעשות את מה שאנחנו עושים כל כך טוב לאורך כל אותה תקופה, כלומר להזדיין. היא עוד מתלבטת בקשר לזה, אבל אני לא אתן לכמה חיידקים מסריחים לשנות לי את התכניות: הערב אנחנו הולכים ברגל למרכז העיר, איפה שפעמיים בשנה, בערב יום כיפור ובערב יום העצמאות, נפגשים כל החבר'ה האומללים מהתיכון שנשארו עדיין לגור בעיר - ואני הולך להשוויץ בך, החברה החדשה שלי. ואני חושב שכבר אז ידעתי שלחיים יש מסלול מסויים, וידעתי שאני והיא הולכים אליו יחד.

הגענו למרכז די מהר והתחלנו להסתובב אבל לא ממש פגשתי אף אחד חוץ מהסמג"ד הבנזונה של הגדוד שלי מהסדיר, שידעתי שהוא גר בעיר אבל בפעם הראשונה ראיתי אותו שם ולא על רקע איזה פיסטין בערבות פיז דה לוך. כמעט התייאשתי מלפגוש מישהו מוכר והיא כבר החלה להתלונן שהיא לא מרגישה טוב במיוחד, עד שלפני שפנינו לחזור נתקלנו בעמי, אחד מהחבר'ה שלי בתיכון. תכירו וכל זה, ועמי החרמן התמידי, שלמרות מראה בינוני מינוס החליף לאורך התיכון חברה כל יומיים וגרם לנו לקנא בו ולתהות מה יש בו שאין בנו - כמעט בלע את הלשון כשהוא סוקר אותה מלמטה למעלה. היא רק חייכה אליו עם העיניים הכחולות הצלולות שלה, לחצה לו את היד בשילוב של חביבות ואדישות - ואני ידעתי שאת שלי ליום כיפור הזה עשיתי.

ערב יום כיפור, שבע בערב אלפיים ושש, צווחות שמחה של ילדים וצעקות של הורים שרודפים אחריהם מהשדרה למטה מעירות אותי משינה. כל השעון הפנימי התחרבש לי אחרי לילה סוער שמצא אותי הולך לישון בחמש וחצי בבוקר, שעון חורף. מתקשר אליה, שיחה עניינית, רוצה לדבר עם הילד. הוא מספר לי על החוויות מהרכיבה על אופניים בכביש נטול המכוניות ונדמה לי ששוב זאת היתה צביטה בלב, מאלה ששייכות להורות מרחוק, על זה שלא הייתי איתו שם רק בגלל שבמקרה בחג הזה תורו להיות אצלה ושוב הפסדתי אחת מהחוויות שלו.

אתמול לפנות בוקר, אחרי שסייימנו להזדיין, היא שאלה אותי האם זה לא מרגיש לי מוזר שהתנשקתי עם הדייט ואחר כך איתה. ואמרתי מיד שלא, ורק אחר כך חשבתי על זה שבכלל לא חשבתי על זה, שאולי משהו התקהה בפנים. אולי אלה חומות הגנה, אולי אני מדחיק, אולי כבר אין לי כוחות להתרגש או לחשוב יותר מדי. ואולי הקהות הזאת גם גורמת לי להיות המניאק הזה שעונה בבוקר לסמס מהדייט ההוא "אז עברתי לשלב הבא?" ב"בטח, בשלב הבא יש פרסים הרבה יותר גדולים" - כשמה שהיא מתכוונת בעצם זה "אז נראה לך שיש מצב למשהו רציני?" ואני מתכוון בעצם ל"אין מצב, אני רק רוצה לזיין אותך".

אז המסלול המסויים ההוא של חיים, שנעצר עם הגירושין, מנע ממני, למשל, להיות אחד מההורים האלה שבערב יום כיפור הנוכחי רץ וצועק אחרי הילד שלו, ובמקום זה אני מסתובב בחוץ בשעות לא סבירות בדרך לאיסוף של עוד כמה חוויות, ובדרך מקהה את עצמי במקום להיות פתוח לגמרי ולישון כפיות עם זוגיות בת שלוש עשרה. אבל לא, גם ביום כיפור אני לא מתחרט. אין חרטות, הן לא עובדות. רק צווחות ילדים וצעקות של הורים שרודפים אחריהם גורמות לך לפעמים למחשבות על מסלול חיים שנעצר, על חיים שקצת מזכירים לך נדודים במקום יציבות. ולפעמים רק אצל הפסיכולוגית, מסרב בעקשנות לחבילת טישו מזויינת, אתה מגלה שהמחשבות האלה מטרידות אותך קצת יותר ממה שהיה נדמה לך.

Tell me a story where we all change
And we’d live our lives together
And not estranged

I didn’t lose my mind, it was mine to give away
Couldn’t stay to watch me cry
You didn’t have the time
So I softly slip away...

No regrets, they don’t work
No regrets now, they only hurt

Sing me a lovesong
(sing me a lovesong)
me a line
( me a line)
Suppose it’s just a point of view
But they tell me I’m doing fine

I know from the outside
We looked good for eachother
(some people said)
Felt things we’re going wrong
When you didn’t like my mother
(it was all in my head)

I don’t want to hate but that’s all you’ve left me with
A bitter aftertaste and a fantasy
Of how we all could live...

No regrets, they don’t work
No regrets now, they only hurt
(we’ve been told you stay up late)
I know they’re still talking
(you’re far too short to carry weight)
The demons in your head
(return the video’s they’re late)
If I could just stop hating you
I feel sorry for us instead

Remember the photographs, insane
The one where we all laughed, so lame
We were having the time of our lives
Well thank you, it was a real blast

No regrets, they don't work
No regrets now, they only hurt
Write me a love song
me a line
Suppose it's just a point of view
But they tell me I'm doing fine

Everything I wanted to be, everytime I walked away
Everytime you told me to leave, I just wanted to stay
Everytime you looked at me, everytime you smiled
I felt so vacant and you treat me like a child
I love the way we used to laugh, the way we used to smile
Often I sit down and think of you for a while
And then it passes me by and think of someone else instead
I guess the love that we once had is officialy... dead.