"אתה ממשיך להיות אמביוולנטי לגבי הטיפול הזה", היא אומרת היום לי בטלפון, אחרי שהברזתי לה בפעם השנייה ברציפות באיזה תירוץ מהתחת. קולטת אותי, מה חשבתי לעצמי. למרות שבערך בחצי מהפעמים שהגעתי אליה עם נאום מוכן מראש שבכותרת שלו נצנצו המילים 'בואי ניפרד כידידים' - היא עדיין הצליחה לצייד אותי עם איזו תובנת 'וואו' חדשה שהאריכה את האמון שלי בה ובפגישות שלנו לעוד שבוע נוסף אחד לפחות. "כן, אני אמביוולנטי לגבי הסו קולד 'טיפול' הזה ואת יודעת את זה", עניתי לה. "אפשר לדבר על משהו עכשיו בטלפון", היא הפתיעה, "אם יש לך איזה משהו בראש". "לא, אין משהו מיוחד", שיקרתי לה. "אז אולי תכתוב על זה בבלוג שלך ותשלח לי את הקישור", היא צחקה. "וואלה", עניתי לה. "בשביל מה באמת יש בלוג, יכול לחסוך לנו את כל הפגישות האלה".
שלשום, כשירד קצת גשם וסיימנו לאכול את המרק המעולה שהיא הכינה וחזרנו להתכרבל על הספה והיא נרדמה עלי וישנה כמו תינוקת, שלווה ובוטחת בידיים של מישהו שהיא לכאורה מכירה כבר שנים - הסתכלתי עליה חולמת וחשבתי שאיזו פסיכית הפסיכולוגית הזאת שהיא כמעט לועגת ל'תאוריית הספה' - הטייטל שהיא נתנה לתאוריה הכה מופרכת שהיא פרי דמיונה הקודח בלבד ושאלוהים יודע מאיפה היא המציאה אותה - לנטייה הזאת שלי למקם את פסגת האידיליה שיש בקשר על הרהיט הזה שמול הטלוויזיה, כשכל מה שהיא היתה צריכה זה לראות אותנו, שני אנשים כמעט זרים שארבעה ימים ושעות ארוכות של שיחות קודם לכן בכלל לא ידעו זה על קיומו של זה, מרגישים הכי טבעי בעולם להביא את קלישאת ה'זה מרגיש כאילו הכרנו כבר שנים' לשיאי קיטש חדשים.
אבל בדרך חזרה, על 140 קמ"ש בכבישים הריקים של שתיים בלילה, שטפו לי את הראש מחשבות קצת רעות, על איך זה שאני כבר באיזשהו מקום יודע, כמעט באדישות, שגם כשבהתחלה הכל מושלם - אני עדיין זוכר שאחר כך דברים משתנים, אנשים מתרחקים, הפערים נוצרים, או כמו שהוא תיאר את זה הכי טוב כאן בתגובה לפוסט עם אחד משירי-ההשלמה-עם-פרידה מהעצובים והיפים שיש - הקשר פשוט 'מזדקן' עם הזמן. וכמה שאני לא רוצה שזה יקרה, וכמה שחשוב לי להשקיע בקשר הזה לפחות כמוה, וכמה שאני משתף פעולה בצורה מעוררת השתאות עם גישת ה'לא צריך לחשוב יותר מדי' שלה - הידיעה הזאת יושבת לי יותר מדי חזק במוח. אוקי, אמרתי לעצמי תוך שאני בודק אם כבר הגעתי ל-150 בדרך לשבור שיא חדש. אוקי, נראה לי שאני עוד אצטרך להעביר שיחה או שתיים עם הפסיכולוגית הזאת.
ואולי גם לשים שיר פרידה בפוסט על משהו שמרגיש כמו התחלה חדשה אומר משהו. אמביוולנטי, אמרנו? כן, לגמרי.
The gap that grows between our lives
The gap our parents never had
Stop those thoughts control your mind
Replace the things that you despise
Oh you're old I hear you say
It doesn't mean that I don't care
I don't believe in it anymore
Pathetic acts for a worthless cause
In the beginning when we were winning
When our smiles were genuine
In the beginning when we were winning
When our smiles were genuine
But now unforgiven the everlasting
Everlasting
The world is full of refugees
They're just like you and just like me
But as people we have a choice
To end the void with all its force
So don't forget or don't pretend
It's all the same now in the end
It was set in a different life
?Destroys my days and haunts my nights
In the beginning when we were winning
When our smiles were genuine
In the beginning when we were winning
When our smiles were genuine
But now unforgiving the everlasting
Everlasting
In the beginning when we were winning
When our smiles were genuine
In the beginning when we were winning
When our smiles were genuine
Now unforgiving, the everlasting
Everlasting
But now unforgiving, the everlasting
.Everlasting
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
