ספטמבר 1983. משה הסתכל בעניין בעטיפת התקליט האדומה, שתמונת שני ערסים במעילי עור, כורעים כתף אל כתף, מעטרת אותה. "אחלה מוזיקה", אמרתי לו. "זה איזה צמד חדש שהולך עכשיו ממש חזק במצעד הבריטי". משה רק הנהן בראשו כשהוציא את התקליט מתוך עטיפת הניילון המרשרשת והניח אותו על הפטיפון בסלון בית הוריו. קולות מוזרים של צרצרים החלו לבקוע משני הרמקולים בשני צידי החדר. 'קלאב טרופיקנה' יצא לדרך. דקה וחצי הספיקה למשה כדי להחליף צד ולשים את המחט על תחילת צד א'. 'בד בויז' בקע משתי הקופסאות השחורות. הפעם הפסיק משה את התקליט אחרי פחות מדקה. "זאת מוזיקה של כושים", הוא אמר לי. "לא רוצה כזאת במסיבה שלי. מה עוד הבאת לי לשמוע?"
יולי 1984. שיא הטירוף לכל מה שקשור לדירוגים ומצעדים מוצא אותי מקשיב לבי.בי.סי דרך הרדיו המשוכלל שאבא, חובב רדיו בדימוס, קנה בגיחה האחרונה לחו"ל. משוכלל כזה עם צג דיגיטלי וסורק תחנות שנראה חללי משהו יחסית לאותה תקופה, אבל משולבים עם אנטנה פשוטה שלפעמים צריך להחזיק אותה ממש חזק כדי לא לאבד אחיזה בקליטה. זה היה יום שני בערב והאנגלים שידרו את ה'טופ טוונטי' הטרי שלהם, חצי יממה לפני שטוני פיין ושוש עטרי שידרו אותה ב'חדש, חדיש ומחודש' היומי שלהם בין 3 ל-4 בצהריים. במקום הראשון, עם כניסה חדשה למצעד, נחת שיר חדש של 'וואם!' שמותג כסולו של ג'ורג' מייקל. כשאתה בן שש עשרה ומאוהב בחברה האמיתית הראשונה שלך, שמאלצים מהסוג הדביק הזה תופסים אותך מהרגע הראשון. ככה שלמחרת בצהריים מול טוני ושוש כבר הייתי מוכן עם ה-Rec של הטייפ כדי להכניס את כל הדבק המרוכז הזה ראשון לקלטת הכרום הזהובה החדשה של maxell שקניתי מבעוד מועד. כיאה וכראוי למה שכבר אז הסתמן כהימנון של תקופה בחיים שלא תחזור, של נאיביות שלא משנה מה שתעשה - אף פעם יותר כבר לא תוכל להרגיש ככה שוב.
אחר כך כבר פחות אהבתי אותם, דווקא במקביל להפיכתם לאייקוני פופ אליליים שקישטו את קירות החדר של כל טינאייג'ר אייטיזי שכיבד את עצמו. שירים בסגנון קשה להגדרה כמו Freedom או I'm your man ממש לא דיברו אלי. עוד קדם להם Last christmas שהיה כל כך קיטשי, טחון ושבלוני, שאפילו אני סלדתי ממנו. אבל עדיין באמצע הם הבריקו עם משהו שהזכיר את מה שהם היו פעם, מזמן, שנה קודם או משהו (נצח נצחים כשאתה כמעט בן 17) ושהשמעתי אותו לראשונה להיא הראשונה, כשנסעתי איתה ועם חברה שלה באיזו שבת חורפית שטופת שמש של פברואר 1985 לראות הצגת צהריים של 'מופע הקולנוע של רוקי' בקולנוע 'פריז' המיתולוגי ברחוב הירקון. נדמה לי שהיא אהבה את 'כל מה שהיא רוצה', אבל לי זה לא ממש שינה את העובדה שעד היום זה לדעתי אחד מהשירים הטובים ביותר שלהם, אם לא הטוב ביותר.
ינואר 1987 מצא אותי באיזה אוהל דלוח ופרוץ לרוחות בבסיס נידח בדרום הארץ, מנסה עדיין להסתגל לחאקי המכוער הזה אחרי חמישה חודשים בלבד בצבא. בווקמן שהחזיק אותי חי באותה תקופה, התיישבה הקלטת של The final, אוסף הלהיטים המסכם שלהם, כחצי שנה אחרי שהם נפרדו. היו שם כמה שירים שנדחפו בסוף צד ב' כדי לתת כנראה קצת נפח לדיסקוגרפיה המכובדת ממילא שלהם וכמעט כמו תמיד, לא ממש היתה לי סבלנות לשמוע שירים לא מוכרים, אז התמקדתי בגרסאות ה-12 אינץ' של הלהיטים המוכרים שלהם שקישטו את אותה קלטת. עד שבמקרה נתתי לה לזלוג עד סופה כדי לגלות את אחד משירי הדימדומים שלהם, 'לאן הלך ליבך?' היפהפה שהרגיש כאילו הוא נכתב בשבילי. או יותר נכון, בשביל לנסות לאחות את הלב השבור שלי שנופץ בידי אותה ראשונה, שבזמן שהייתי רחוק מהעין ורחוק מהלב לקחה את הלב שלה והלכה לה עם מישהו אחר.
נופס, גם את זה את מוזמנת לקחת ל'סמטת המוזיקה' המשובחת שלך :)
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
