"מה, אתה עדיין בכיתה י"ב? אתה עוד שומע את הקיור?" שאלה אחותי בפליאה לפני שבוע, כשהיא שמעה את התשובה שלי לשאלה מה אני ארצה כמתנת יום הולדת מאוחרת. "כן", עניתי. "אני חושב שזה מסוג הדברים שהולכים איתך כל החיים", והתפלאתי איך היא לא מבינה את זה, לא פחות מאשר קצת התפלאתי על עצמי שמה פתאום נזכרתי דווקא ב-DVD שלהם כמתנה. כמה ימים מאוחר יותר, כשהיא הניחה בידי את העטיפה עם ה-DVD שלהם, ניסיתי לראות אם היא כבר מבינה. אבל התמיהה עוד היתה שם איפשהו בעיניה. מעניין מה היא היתה אומרת לו היתה מגלה שיש לי קטגוריה שלמה עליהם בבלוג.
את הקיור גיליתי בכיתה ט', אם ממש רוצים לדייק. זה היה עם the walk המושלם והפופי, אם אני לא טועה. הם מעט נדחקו לפינה בשנים ההן של פריחת המוזיקה האלקטרונית והגל החדש, אבל תמיד נשארו שם. כאילו מחכים לפריצה הגדולה שלהם שלא אחרה לבוא, ובמינונים גדולים. זה הגיע בעיקר בתחילת הצבא, בתקופה שהצטלבה בתזמון מעולה עם פרידה ראשונה, שהמוסיקה של הקיור עטפה אותה כמו כפפות לידיים דואבות. אני זוכר הסתכנויות ממשיות באיבוד יציאת שבת בגלל האזנות ל-the kiss הופך המעיים בווקמן תוך כדי שמירה על המאהל בטירונות; את אבא שלי מפסיק בעצבים את הקלטת עם one hundred years השורט והעצבני ששמתי בטייפ במכונית שלו תוך כדי שהוא מפטיר "מה זה הרעש הזה", בזמן שהוא אולץ להחזיר אותי במוצ"ש לבסיסי בנגב אחרי שברחתי בשישי בצהרים הביתה; ואת סבתא שלי ז"ל באה לבקר את הנכד שלה בחדר שלו, מוצאת אותו שומע את the top הרגיש והמלטף אך לא מצליחה להימנע מלתהות "שירים יפים, אבל למה הוא בוכה כל הזמן?"
ורוברט סמית' לא הפסיק לבכות ולשיר חליפות כל השנים, לא מניח לעובדה המשנית שקצת זנחתי אותו שוב לבלבל אותו. אבל היום לפנות ערב, אחרי שהיא לקחה חלק מהחפצים שלה והלכה - מצאתי את עצמי שוב לבד עם רוברט באותו חדר, אחד על אחד, רק אני והוא. הפעם לא מקרטע בקלטת שחוקה מתוך ווקמן משומש, אלא בדיסק DVD מנצנץ באריזה מרשרשת. שעה וחמישים וחמש דקות דיברנו, שרנו והעלנו זכרונות מעשרים וארבע השנים האחרונות שלנו יחד. און ואוף, כלומר. שלושים שירים מאוחר יותר, הבנתי שהכפפות של הקיור הן באמת מסוג הדברים שהולכים איתך כל החיים. בעיקר כשהידיים שלך שוב דואבות.
hopelessly drift
in the eyes of the ghost again
down on my knees
and my hands in the air again
pushing my face in the memory of you again
but i never know if it's real
never know how i wanted to feel
never quite said what i wanted to say to you
never quite managed the words to explain to you
never quite knew how to make them believable
and now the time has gone
another time undone
hopelessly fighting the devil
futility
feeling the monster
climb deeper inside of me
feeling him gnawing my heart away
hungrily
i'll never lose this pain
.never dream of you again
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
