נפתח בוידוי מרגש: אני חושב שאני מאותם אנשים שבאיזה טור מתנשא שהתפרסם אתמול במדיה הישנה ההיא, נו, איך קוראים לה, אה, עיתון - כתב עליהם אחד בשם רענן שקד. כן כן, אני שייך ל"אנשי האינטרנט" שחיים כל היום ברשת. כל זה למרות שאני לא בדיוק עונה על חלק מהקריטריונים של ההוא שדורש ריענון (ושדי ברור שנעזר בבערך 4 או 5 אנשים "שחיים באינטרנט" כדי לאסוף את כל הבאז וורדס שהוא מפריח שם): אני לא מוריד היסטרי של סדרות באי-מיול (אוקי, "נמלטים" שברה אותי); יש לי עוד שני בלוגים חוץ מהנוכחי אבל למי יש זמן לעדכן אותם כי הרי צריך לעבוד מתישהו; ברגעים של התלהבות הוספתי לבלוג הזה קטגוריות לאחור עד מתישהו ב-2006 אבל אח"כ נשברתי; אין לי עמוד במייספייס כמו העמוד היפה והכה מושקע (פוביות מהאינטרנט?) שיש לשקד; לא היה לי סקס באינטרנט כבר המון זמן אבל זה בגלל שאני מתקרב לגיל העמידה וכבר לא ממש עומד לי. עד כאן אפשר להגיד שמדובר במאמר משעשע שגם אני ושאר אנשי האינטרנט, הגיקים המטורפים האלה, יכולים לקבל בחיוך ובשאריות הומור (יבש וגם) עצמי - אבל מכאן מידרדר השקד של המדינה לבאמת מחוזות רדודים שחדשים אפילו לו, כמו להגיד שאנחנו גרים עם ההורים גם בגיל 32 ומתאמנים על אחותנו בלנשק בחורות. אני? על אחותי? אין מצב. היא אישה נשואה.
אני מתנצל בפני מר שקד אבל אני ועוד רבים ומתרבים כמוני מנהלים עסקים באינטרנט ואפילו מצליחים להתפרנס מהם לא רע, אולי אפילו יותר ממה שבעל טור במוסף של המדינה מצליח לגרד. כי לידיעת מר שקד הנאור שחושב שאנחנו, אנשי האינטרנט, עדיין נסמכים על הורינו בגילנו המתקדם - אפשר לנהל גם עסק גם דרך המדיה הזאת שכבודו צוחק על האנשים שחיים בה. אפשר לשלוח חומרים אחד לשני במייל, ב-ftp, באתרי איחסון קבצים; אפשר לחתום על חוזים על קבצי וורד ולהעביר אותם גם לעו"ד שלך בן ה-70 שיעבור עליהם (אוקי, הוא היה צריך להעביר אותי למזכירה שלו כדי שתאיית לי את הכתובת) ומשם לעו"ד של החברה השנייה לתיקונים; אפשר בדרך הזאת לחתום הסכמי פרסום עם נותני חסויות שלא מתעקשים אפילו לפגוש אותך פנים אל פנים; אפשר לנהל גם צוות עובדים קטן דרך תקשורת אינטרנטית כה מתקדמת כמו מסנג'ר בלי לראות אותם כמעט (יש מצלמות אינטרנט, למי שמתעקש) ולשלוח להם תלושי משכורת בפלטפורמה הישנה והטובה שנקראת דואר (לא חשמלי). ואפשר גם לנהל שיחות על בסיס יומי וממש זולות (הממ, בחינם, כאילו?) דרך הרשת (מסנ, סקייפ) עם, נניח, חברת ההוסטינג שלך שנמצאת בגרמניה הרחוקה! רעננוש, אני מניח שכדי לדבר עם מישהו מחו"ל בעבודה הכה נחשקת שלך אתה בטח מחייג 012 כי ראית מודעת נייר שלהם איפשהו.
הבה ננסה למצוא את שורשי הדעות הקדומות, המיושנות והמשוקדות: אני חושב שמה שהכי יפה באינטרנט זה שהיא (הוא?) נותנת במה לא רק לאנשים שהם כותבים מדהים (?) ושנון עד זרא (!) כמו אדון שקד, אנשים שלא עברו את מסלול החתחתים המפרך והמקובל עד שהגיעו ללבל של בעל טור שמתפרס על (מריחת) עמוד שלם במוסף שישי של העיתון של המדינה. האינטרנט גילתה לעולם המדיה הישראלי כותבים שהתחבאו בתוך המגירה שלהם יחד עם כתביהם, והקפיצו אותם בסוג של תכנית "כותב נולד" - מכלום לעמדת כותבים מוכרים ודי מוערכים בשוק הכותבים הישראלי. זה יכול להתבטא בבלוג פופולרי ומוערך ולהגיע עד לטור זמני עד קבוע בעיתון. אולי זה מה שמרגיז את מר רענן, שנולד אולי קצת מוקדם מדי והיה צריך לעבור גיבושון קטן בדרך לקבל (לא הרבה) כסף על כתיבה במדיה הישנה ההיא?
ואולי הוא קצת מבואס כי הוא עדיין תקוע במדיה הישנה ההיא, נו, זאת שהטור הקורע משנינות שלו לא מוצא בה מקום בכל הרשת אלא רק בפורמט ארכאי של jpg, זו שכשאתה מקבל אותה בבוקר (בהנחה שלא גונבים לך אותה מתחת לשטיח הכניסה) אתה מעלעל בה ומסתכל שוב על התאריך כדי לוודא שלא קיבלת בטעות את העיתון של אתמול - כי משום מה כל הידיעות נראות לך כבר מוכרות מאיזשהו מקום. וואלה, בטח: קראת אותן כבר אתמול במדיה המוזרה הזאת של האנשים בלי חיים, נו, איך קוראים לה. אה, אינטרנט.
קריאה מונחית: בבלוג של האחת, בבלוג של תומר כהן, בחברים של ג'ורג', וכמובן אצל ולווט.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
