The Other Side Of Summer

התחושה הכללית מתישהו ביוני 91 היתה כאילו בבת אחת קפצתי שנות דור, שנות מולטימדיה, קדימה. חודש קודם לכן חובר בית הוריי שבעיירה הציורית אי שם במרכז הארץ לכבלים, לחברת הכלבים היחידה שהיתה אז, עוד לפני שחברת כלבים לוויינית אחרת צצה ופרצה במלחמה צינית וחסרת בושה על גבו של הצופה המוקסם. והוא היה מאוד מוקסם: חדרו הפרטי רושת בממיר אנלוגי נוצץ וחדשני, ועשרות ערוצי טלוויזיה הביאו לארבעת קירותיו את הצעקות האחרונות של ערוצי המוזיקה ואת הצווחות האחרונות של שדרי הספורט, 24 שעות ביממה. בעיקר הוא נדבק לשידורים הלייליים מצ'ילה הרחוקה, שם נערכו בדיוק אז משחקי הקופה אמריקה. ערוץ חמש הרגיל, עשר שנים לפני ההולדה בחטא של אחיו הפלוס ושש עשרה שנה לפני הולדת שני אחיו החורגים והמעוותים, הלייב והגולד - ערוץ הספורט הרגיל והפושטי מילא את כל צרכי אותו צרכן ספורט מוקסם מודל 91, שהתרגל לניסים קוויתי במינונים מביכים של פעם-פעמיים בשבוע.

באגף המוסיקה של מתקפת המולטימדיה נרשמו חוויות אורקוליות דומות: 24 שעות של ערוץ המוסיקה הנחשק MTV, עוד לפני ההולדה בחטא של VH1 או VH1 קלאסיקס החורגים, ו-MTV Base ודומיו המעוותים. כל מה שרצית לראות היה ב-MTV הרגיל, שהיום, עד כמה שלאחרונה ראיתי, מכיל שירים שבגיל 39 כבר לא ממש מדברים אליך. אבל כשאתה בן 23 והאייטיז נעלמו מעבר לפינה אך לא מזמן - יכולת למצוא בערוץ המקסים ההוא את כל השירים שמילאו את נעוריך שהסתיימו גם הם אך זה מקרוב, ושיכולת להקביל אותו לתכנית Top of the Pops הנערצת משנות השמונים, עליה שמעת רק מסיפורים של אנשים מהכיתה שלך שהיו מספיק ברי מזל לאחוז בקרובים בחו"ל ששלחו להם אותה על קלטת. אז זהו, שלא הרבה שנים אחר כך כל זה הגיע אליך 24 שעות ביממה, ישר לוריד, מדוייק בין ארבעת קירותיך ומכוון היטב לנימיך הנוסטלגים שעוד לא ידעו שהם כאלה. עדיין יכולת למצוא בין כל הג'אנק המתהווה של תחילת הניינטיז - כמו KLF, ארבעת המתרוממים המצועצעים של 'קולור מי בד' או שלושת השחורים המשעשעים של 'דלה סול' - עדיין יכולת למצוא שם פניני קליפים של שירים שרק שמעת אבל לא ראית מעולם (כי לא היו לך מספיק קשרים בחו"ל), או שסתם שכחת מקיומם (כי שנות הצבא שהסתיים לא מזמן צבעו לך את מעט התאים האפורים שלך בגוונים עזים של חאקי).

מתקפת המולטימדיה המוזיקלית לא נעצרה שם: בעיירה הציורית ההיא אי שם, נפתחה באותה שנה ספרייה מוזיקלית. שזה אותו דבר עם דיסקים כמו שזה עם ספרים: אתה עושה מנוי ויכול להחליף דיסקים כאוות נפשך, לקחת אותם לביתך ולצרוב אותם במכונת הצריבה המשוכללת ההיא שנקראה "טייפ דאבל קאסט". על הדרך אתה מפתח לאחור את השכלתך המוזיקלית, חופר בדיסקוגרפיות של זמרים שהכרת רק חלק מהרפרטואר שלהם וכמובן מעשיר את ספריית הקלטות שלך, אותן עיטרת בלטרסטים מעשה ידיך. כל יומיים-שלושה הייתי מתייצב שם בהפסקת הצהריים שהיתה לי מהעבודה-הזמנית-עד-תחילת-הלימודים בחנות של אבא, מתוודע לתקליטים הראשונים של דיוויד בואי, סטילי דן, או למשל של אלביס קוסטלו.

את אלביס קוסטלו הכרתי עד אז בעיקר מהשירים שלו במצעדי תחילת האייטיז, לפני שהוא נגוז יותר אל השוליים למרות שמעולם כמעט לא הפסיק לכתוב. שמתי לב כבר עז לטקסטים השנונים והעוקצניים שלו שהיו מלווים במוזיקה עוקצנית משל עצמה - אבל בדיוק אז, בקיץ 91, אחרי שכמעט נמוג אל השיכחה, הוא המציא את עצמו מחדש עם תסרוקת לא מזוהה, עם מלא כוסיות שאז עדיין נקראו חתיכות - ובעיקר עם שיר ציני אופייני בשם 'הצד האחר של הקיץ'. שיר של קיץ ששם ללעג את העולם החומרני של תחילת הניינטיז, שמסתבר שרק הלך והפך חומרני יותר שש עשרה שנה מאוחר יותר. השיר הזה התלבש בדיוק על האוויר הלח והמהביל של יוני שחדר מחלון החדר שלך פנימה, יחד עם אותה מולטימדיה מבורכת, מביא איתו הרגשה של התחלת עונה חדשה, עידן חדש, עולם משוכלל יותר - אבל גם של צד אחר של הקיץ, הצד שבו ידעתי שכשהוא יסתיים תתחיל תקופה חדשה של לימודים אחרי כמעט שנתיים שלקחתי קצת חופש מהחיים. ואני חושב שבאיזשהו מקום ידעתי שהחיים החופשיים ההם כמו שהכרתי אותם, לא יחזרו. בדיעבד התברר שצדקתי. "יש רשע ויש קסם בכל עונה", שר קוסטלו בשיר ההוא, וגם הוא צדק.