עד העונג הבא

היא היתה אקסצנטרית כבר אז, עד כמה שאפשר להגדיר 'אקסצנטרית' מוכרת בחנות תקליטים. רוב הזמן היא חבשה לראשה את כובע המצחיה המוזר אך האהוב עליה, מוסט בתשומת לב לכאורה אגבית הצידה מעט, משאיר בחוץ כמה קצוות מחומצנות ומתגרות של שיער כזכר לשנות האייטיז שזה עתה הסתיימו. גם לא הופתעתי כשיום אחד היא הגיעה לעבודה עם צד ראש אחד גלוח כמעט לגמרי, מציגה לי אותו בגאווה יחד עם עגיל חדש שחורר מקום חדש בגופה. מהצד היא נראתה לי מורדת מלידה, בעיקר בתקוף אותה מזגה הרע. סוג של טראבל מייקרית אבל מהז'אנר הטוב והלא מזיק, המקסים, זה שחיוך מתוק ומתנצל שלו כיפר כמעט תמיד על עוד פאק שהיא עשתה.

הכל התגמד למשל כשאני, אחראי המשמרת מטעם בעל החנות, הבטתי עליה משועשע קופצת ממקומה מאחורי הדלפק ברגע שזיהתה טעם מוזיקלי משובח ומשותף אצל אחד הלקוחות ומספרת לו, בהתלהבות כנה שלא רואים הרבה היום ממוכרים מנומנמים בחנויות דומות, על כל ההיסטוריה הדיסקוגרפית של האומן בו הביע התעניינות. אז כבר הייתי שוכח את העצבים שחטפתי עליה במוצאי השבת שלפני כן, כשהחנות היתה מפוצצת באנשים והיא העדיפה להסתגר מאחורי הדלפק עם הדיסק החדש של שינייד אוקונור עמוק אצלה באוזניות. ואז הגיע גם החיוך הזה, אז לך תכעס על ענבל.

הדרכים של ענבל פרלמוטר ושלי הצטלבו אי שם באפריל 1990 כשעבדנו יחד למשך חודש בערך, באיזו חנות תקליטים מתגבשת באחד מהקניונים הרבים שהציפו בתקופה ההיא את איזור השפלה. ארבע שנים לפני הפריצה הגדולה שלה עם 'המכשפות', היא היתה עוד ילדה בת 19 שחיפשה לתעל לעיסוק ולמעט כסף את האהבה הגדולה שלה למוזיקה. היא אהבה לצייר אותיות גותיות וללמוד בזמן העבודה גרמנית, בעוד אחד מהדברים ההזויים שנראו לי לגביה, וחלמה בשקט להיות זמרת רוק. שלוש שנים אחר כך, על שער של איזה מקומון איזורי שבישר על להקת הבנות המקומית שמתחילה לעורר הדים, התברר לי שהכוונות שלה הפכו רציניות, רציניות כמו קריירה מטאורית שעליה היא רכבה על פס של אור צהוב ודק בדהרה אל השמיים.

אני חושב שמותה הפך אותה, בצדק או שלא, לסוג של אייקונית מוזיקלית שלדעת כמה - לו היתה חיה היום היתה משנה את פני המוזיקה בישראל. אני לא יודע, לא חושב שאי פעם נדע. אני רק זוכר שתמיד כשידעתי שיש לי משמרת בחנות התקליטים ביחד עם ענבל - ידעתי שהולכות להיות לי שבע שעות של כיף שבהן שניינו מעבירים את הזמן המת בעיקר בבקרים בקניון העדיין-לא-פופולרי-מספיק, בהקלטת חצי חנות על קלטות שפילחנו מהקרטונים החדשים שזה עתה הגיעו, בשיחות עמוקות על מוזיקה ובהשמעת שירים לא מסחריים בעליל שרק אנחנו אהבנו ושבטח בעל החנות, לו רק היה טורח לערוך ביקורי פתע תכופים יותר, היה זורק אותנו מכל המדרגות על כך שהשמענו אותם לקהל הקונים הקלוקל שלא בורך באוזן מוזיקלית והטריד אותנו, בעיקר, בשאלות מעצבנות כמו האם כבר קיבלנו את החדש של מילי ונילי.

'התפטרתי', היא זרקה לי בחיוך ניצחון חודש מאוחר יותר, אותו חיוך צדדי שארבע שנים אחר כך כולם כבר הכירו. 'היה נעים לעבוד איתך, הגיע הזמן להמשיך הלאה', היא הוסיפה, חלפה על פני הלא מופתעות אל עבר דלת החנות, העיפה פנימה עוד חצי מבט מחוייך לפני שיצאה החוצה ונעלמה. שבע וחצי שנים מאוחר יותר, בדיוק הערב לפני עשר שנים, היא התנגשה בקיר בטון בצד הכביש ומצאה את מותה. מה שהיא לא היתה - חיית חושך או מפלצת רטובה, שדון לילה או הפיה הטובה - מתוקה ודורסת את האור היא כיבתה, וזרמה לה הלאה עד העונג הבא.

שוב זאת תקופה של גאות בחיי,
מים רבים שוטפים את חושי.
אני נמשכת, והופכת
לחית חושך, למפלצת רטובה,
לשדון לילה, לפיה הטובה,
מתוקה ודורסת את האור מכבה,
וזורמת הלאה -

עד העונג הבא...

ובשעת סערה, בתקוף אותי מזגי הרע,
את חלוני אז אפתח, עליו ארכב בדהרה
אל השמיים.
וכשאגיע אצחק על פס של אור צהוב ודק,
אני ניצחתי במשחק, אני נמצאת עכשיו
עמוק בתוך המים.

עד העונג הבא...