חזרתי הביתה מיום ומשהו במעצר, הפלאשים של צלמי העיתונות המעיקים האלה מהתקשורת המסריחה הזאת, שסינוורו אותי אתמול כשישבתי שם על ספסל הנאשמים, עדיין מהבהבים לי בעיניים. זרקתי על הספה בסלון את המעיל הנוטף מהגשם שבחוץ, תקעתי את המטריה בסל שליד הדלת והסתכלתי סביב. כלום לא השתנה בדירה מאז עזבתי, אפילו הספה ההיא בסלון, זו שעמדה במרכז תאורי הספק-אונס-ספק-סקס-בהסכמה שהציפו את כל העיתונים ואתרי האינטרנט ביומיים האחרונים, אפילו היא נראית כרגע תמימה למדי.
כמעט מיד התיישבתי ליד המחשב, הדלקתי אותו ובעקבותיו גם סיגריה. עד שהוא עלה, חשבתי לעצמי שדי נחמד לחזור הביתה למעצר בית הזה, אחרי שכבר דמיינתי את עצמי מבלה את הסופ"ש בתא אחד עם יורי מלטף הישבנים, ואיזה מזל שהשופט ששיחרר אותך, הטיפוס הנבער הזה, שקבע שעליך להתרחק מהמתלוננות - בטח לא מכיר את פייסבוק, לא יודע מה זה קפה דה מארקר ובטח לא חשב שאולי כדאי להוציא צו שינתק אותי בזמן הזה מהאינטרנט, כדי ש, סתם נניח, לא אוכל ליצור קשר עם אנשים שקשורים לפרשה ואולי, באמת סתם הנחה בטח מופרכת - תשפיע על עדויותיהם. באמת מזל גדול שיש עדיין שופטים שלא מחוברים למה שקורה באינטרנט במדינה הזאת, חייכתי וצפיתי במסך הפתיחה של חלונות עולה מולך.
הרשתות החברתיות האלה, חשבתי לעצמי בזמן שפייסבוק עלה כמו תמיד כהומפייג' הקבוע שלי, רק צרות הן מביאות. וואי, יש לי ארבע בקשות חברות חדשות! תהיתי מי אלה יכולים להיות. חשתי בעקצוצי ההתרגשות של להכיר אנשים חדשים, רצוי כמובן שהם יהיו נשים חדשות, מטפסים לך במעלה העורף. ארבע כוסיות נאות מראה, שהחשדות שמרחפים מעל ראשי ותמונותיי שנפרשו ביום האתמול על פני כל העיתונים, ושגילו אדם רך, הלום ובעיקר בעל עיני עגל תם - כנראה עשו להן את זה. כן כן, חשבתי לעצמי, אלה בטח העיניים הגדולות, הכחולות התמימות והכה מטעות שלי שהביאו לי את כל הזיונים בשנה-שנתיים האחרונות, זיונים שהתגברו ככל שהדגשתי ושבתי, שבתי והדגשתי, בכל מסר ובכל הודעה פרטית ששלחתי - שאני הוא ולא אחר, אני הוא ולא שרף, עורכו הבלעדי ורב האון של קפה דה מארקר. גם האיזכורים לנשמתי הרומנטית הפועמת, שהיטבתי לבטא אותה בעמוד שלי בפייס עם קישורים לשירים של אלישיה קיז, עשו את העבודה. אין, אמרתי לעצמי, זה עדיין עובד, כמו שזה עבד כל כך טוב כמעט שנתיים. עד שהזונות האלה החליטו להתלונן, כוס אמא שלהן.
התרווחתי בכסא, שואפתי עוד שאכטה מהסיגריה, ובארבע הקלקות מהירות אישרתי אותן תוך פחות מדקה - הראשונה ב-23:52, ושלוש האחרות כבר היו ב-23:53. הכל נצרב ומתועד בספרצוף, כמו שתועדה היום בעיתון ההודעה שפרסמה בבלוג שלה בקפה אחת מהמתלוננות המעצבנות ההן. עוד שאכטה וחשבתי ביני לבין עצמי שאלוהים, האם הפעם, רק הפעם, יקח לבת זונה פחות מחמש שעות להגיע אלי הביתה. כן, לכאן, למקום האפל והנוראי הזה בו אני עצור, ספון, אבל וחפוי ראש. פתחתי ת'מסנג'ר הישן והטוב שלי ומעט היססתי לפני שבאצבעות שנדמה שרעדו מעט, הקלדתי לאט אך בביטחון את השורות המוכרות. "את נשמעת לי מיוחדת", היה המשפט הראשון שלי, כמו תמיד. את "אני מכיר אנשים בברנז'ה" שבא כמה משפטים אחריו כבר הקשתי במיומנות. אלה הטקסטים שעושים להן את זה, אלה שתמיד עשו. הוספתי עוד איזו שורה הירואית על כמה קשה היה במעצר, משהו עם צילו המאיים של יורי שהלך בעקבותיי. כן, מעכתי את הסיגריה במאפרה שכמעט עלתה על גדותיה לידי, כן. אולי זה יגרום לה להגיע אלי הפעם עוד לפני חמש בבוקר. אינעל העולם, כדאי שהיא תזדרז. כבר עברו כמה ימים טובים מאז הזיון האחרון שלי.
העמוד של אדם שוב בפייסבוק, בערב בו הוא שוחרר למעצר בית, 6.12.07.
כל קשר בין המתואר לעיל לבין המציאות מתחולל בדמיונו הפרוע של הקורא ועל אחריותו הבלעדית בלבד.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
