Middle of the Road

על קופסת הסיגריות העומדת להיגמר מהר מדי שלי כתובה אזהרה שלפיה מחקרים רפואיים קובעים כי שבעים וחמישה אחוזים מהתקפי הלב עד גיל ארבעים וחמש הם בקרב מעשנים. מעולה, אני אומר לעצמי ולוקח עוד סיגריה, יש לי עוד חמש שנים. ליתר דיוק - חמש שנים, חודש ושישה ימים, מה שמשאיר חודש ושישה ימים בדיוק כדי לחגוג כאילו אין מחר לפני שתנחת עלי עננת הבלוז המקובל שמשקלה ארבעים קילו בשנות אדם. אה, על מי אני עובד: לחגוג כאילו אין מחר זה לא אני, רוצה לומר שאם נמנעתי מזה במשך ארבעים שנה פחות חודש ושישה ימים, אני לא מוצא סיבה לעשות זאת עכשיו. אלוהים ישמור, אפילו לא יצא לי להשתכר אף פעם, אם מוציאים מחשבון  אותו ערב עמוס שוטים וצ'ייסרים לפני חודשיים שגרמו לי בעיקר לנהוג אליה בזיגזוגים מינוריים לחלוטין. לפחות זה לא פגם בזיקפה של אחר כך.

מחשבות על מה היה קורה אם הייתי יכול לעשות ריפרש לחיים שלי עד כה, משאירות אותי מהורהר כמה דקות ארוכות, אולי ארוכות מדי. כמובן שיש פה ושם צמתים היסטוריים ואחרים בהם הייתי יכול לקחת שמאלה במקום ימינה, להמשיך ישר לכיוון היציאה לכביש המהיר במקום להיכנס עצום-עיניים לדרך חסרת המוצא ועמוסת החתחתים הבאה. אבל ששת הקוראים ששרדו את הפיסקה וחצי החופרת האחרונה יכולים להרגע: אין כוונה לעשות מזה (עוד) פוסט של חשבון נפש וכאלה. לפחות לא היום, אבל אני לא מבטיח להימנע מזה באותם חודש ושישה ימים הקרובים. בתור אחד שלא מאמין במקריות, או לפחות מצהיר כלפי חוץ שהוא לא כזה - אני נותן משקל מכובד להחלטות רציונליות שבנאדם לוקח לאורך ההיסטוריה האישית שלו. כן, כזו היתה גם ההחלטה ההיא שקיבלתי בצומת E ההוא, סליחה, צומת T - שאמרה פנה ימינה לכיוון רחוב העצמאים פינת כואבי הראש במקום שמאלה אל רחוב השכירים פינת חיי שלווה. כמוה אני לא מתחרט גם על ההחלטה להיכנס לרחוב גירושין פינת ריגוש זול, במקום שמאלה לעבר סמטת נישואין פינת דירת ארבעה חדרים ומשכנתא פלוס 2.4 ילדים וכלב.

חמש שנים אחרי אותה פנייה ימינה אני מודה: המחשבה על להתחיל שוב את מסלול החתונה-הריון-לידה-החלפת חיתולים בארבע בבוקר, קורצת לי כמו טיפול השורש שמחכה לי מחר. זאת כמובן עם כל ההסתייגויות המעולות שעם האישה הנכונה זה אמור לעבור בכיף ובצורה חלקה כמו טוסיק של תינוק שזה עתה פודר בטלק. קצת יותר מעשר שנים עברו מאז פצחתי במסלול ההוא לראשונה, ו, הממ, אני לא נעשה צעיר יותר. אומרים שזה יותר כיף בגיל חמישים ומעלה, אז אולי נחכה עד אז. בנוסף, הזאטוט היחיד והמיוחד שלי ממלא היום כל כך את עולמי הקט ואת ליבי המתרחב שקשה לי לראות עולל אחר מתחרה איתו על מקום שם, ככה שאולי תדברו איתי בגיל חמישים. כשהוא יהיה בחישוב מהיר בן עשרים, אני רוצה לקוות שעלמה צעירה תתפוס את מקום האדם הדואג לו במקום אבא מגונן מדי.

תוחלת החיים במדינה זוללת יושביה שבה אנו חיים עומדת על 77.1 שנים, מה שאומר שאני כבר קצת אחרי אמצע הדרך. בהנחה, כמובן, שאתחיל לסיים עם הסיגריות ובמקביל אנצל ביתר יעילות את המנוי לג'ים. ואין כמו הביג four O כדי למצוא סיבה לשיפצורים. לא, אני לא מתכוון לשיפצורים כמו אלה שמחייבים אותך לפנות בבהילות לאתר של ד"ר סנטר, אלא יותר כאלה שבדברים הקטנים, כי שם הרי נמצא אלוהים. דברים קטנים כמו שינוי אורח חיים לכזה שהוא יותר בריא: לא ניקוטין כי אם אוויר מתוק, אוכל ירוק, ג'ים כחוק, טיפול שורש עמוק. כאלה.

ארועי חגיגות הארבעים להיווסדי החלו. או שזה אותו המשבר שכולם מדברים עליו.

The middle of the road is trying to find me
I'm standing in the middle of life with my plans behind me
Well I got a smile for everyone I meet
As long as you don't try dragging my bay
Or ping the bomb on my street

Now come on baby
Get in the road
Oh come on now
In the middle of the road, yeah

In the middle of the road you see the darndest things
Like fat guys driving 'round in jeeps through the city
Wearing big diamond rings and silk suits
Past corrugated tin shacks full up with kids
Oh man I don't mean a hampstead nursery
When you own a big chunk of the bloody third world
The babies just come with the scenery

Oh come on baby
Get in the road
Oh come on now
In the middle of the road, yeah

One...two...three...four...

The middle of the road is no private cul-de-sac
I can't get from the cab to the curb
Without some little jerk on my back
Don't harass me, can't you tell
I'm going home, I'm tired as hell
I'm not the cat I used to be
I got a kid, I'm thirty-three

Baby, get in the road
Come on now
In the middle of the road
Yeah