This City Never Sleeps

קולנוע 'לימור' בחורף של שנת שמונים ושבע היה סוג של מקום מפגש לכל מיני טיפוסים מוזרים שבאו לצפות בו בסרטי הסו-קולד איכות בחצות וצפונה. דרך הפסז' המעופש של לונדון מיניסטור, בואכה חנות 'סקס סטייל' שאווירת הזימה שבה כאילו הציפה את המסדרונות האפרוריים - ועד לקופות של מה שנחשב אז לקולנוע איכותי ומפואר. לקראת שתיים עשרה בלילה היה נדמה שעכברי הקולנוע בעיר הזאת נחלקו לאלה שבחרו ללכת ל'לימור', ולאלה שהעדיפו את אחיה הקטן והרעוע, 'פריז'. אך בעוד האחרונים הצטופפו רועדים מקור במדרכה הצרה של רחוב הירקון כשהם מאופרים כמו הדמויות ב'מופע הקולנוע של רוקי', אלה שבחרו ללכת ל'לימור' נהנו מהול אפלולי אך חמים במידה, שתאם את בגדיהם השחורים ושאיפשר להם לחמוק אחד אחד למקומו המרופד ולהעלם אי שם במרחבי האולם הענק, שהאגדה מספרת שכסאותיו נטו קדימה במקום לאחור אבל את זה אני באמת לא זוכר.

היה משהו הזוי וממכר בלהגיע לעיר הגדולה והקרה בעוד אחת מאותן חופשות קצרות מדי מהצבא, לעזוב את פלנטת צה"ל אי שם בצפון ולנחות בכוכב תל אביב כאן במרכז. להתערות בין אנשים רגילים שממשיכים לחיות את חייהם באופן מוזר כאילו העולם ממשיך למרות שאנחנו לקחנו ממנו הפסקה של שלוש שנים, בלי שלמישהו ממש אכפת עד מתי אוגוסט שש וכל זה. את שמוליק, תושב אותה פלנטה בחאקי גם הוא, אספתי בסביבות אחת עשרה וחצי ושמנו פעמינו להצגת חצות ב'לימור' כדי לראות בפעם המאה ומשהו את 'תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים', הסרט שהיווה בעצם את הפנטזיה האולטימטיבית לחיים המקבילים שכולנו חיינו אותם במוחנו. ולא רק בגלל שמחוסרי סקס שכמונו היו להוטים לראות את הישבן המושלם של קים בייסינגר עושה טובה ונחשף לארבע שניות אחרי שעה ומשהו של סרט בסיום אותו סטרפטיז בלתי נשכח, וגם לא בגלל סצינת קוביית הקרח המפורסמת או כל שילוב מקורי אחר של סקס-אוכל שהיה שם ושגרמו לנו לרצות לטרוף את הבחורה על הכיסא הקרוב כמו שהיא.

לכאורה זה נורא פשוט: בחור שתקן ואפל כמו שכולנו בעצם היינו, פוגש בחורה אלוהית כמו שכולנו רצינו, ובלי יותר מדי מאמץ אך עם מעט המילים המעטות והנכונות - גורר אותה להרפתקה מסעירה כמו שכולנו פינטזנו. והכל בדירה אחת, מבודדת מהעולם החיצון הקר והמנוכר, בונים להם שם אי של תשוקה מבעבעת ומשחקי שליטה ממכרים. כנראה שהתמכרנו לאסקפיזם הזה, להגיע לעיר שבה לכאורה הכל היה יכול לקרות בדיוק ככה, לדמות שאנחנו מיקי רורק ואנחנו מפילים ברשתנו בלי יותר מדי מאמץ את הבחורה הכי לוהטת בעיר. לכאורה זה נורא פשוט, המציאות היתה קצת שונה: החיים שלנו התנהלו רובם ככולם רחוק מהעיר הלא ישנה והקרה הזאת, בין קירות מדיקט ובתוך מגדלי שמירה, ואת הנוף קישטו עד האופק כלי לחימה כעורים במקום בחורות שבטח היה כה קל לפתות. אבל לכמה ימים של חופשה יכולתי לדמיין שאני מיקי רורק, בטח עם המעיל השחור הארוך שכנפיו הגיעו לי כמעט עד לברכיים, ושקניתי אותו אז בשוק הפשפשים שזה קצת שונה מחנויות המותגים בהן מיקי בטח קנה את הבגדים שלו.

'כל כך הרבה אנשים חיים בבניין הזה ואני אפילו לא יודעת את שמותיהם', שרה אנני לנוקס ארבע שנים קודם לכן בשיר שגם עיטר את פסקול 'תשעה' ותיארה די במדויק את תחושת הניכור שהיכתה בפניינו כשיצאנו הלומי פנטזיה מהפסז' העבש אל הלילה הקפוא, מנסים לנחות שוב במציאות הקרה. שמוליק היטיב את כובעו על הקרקפת המגולחת שלו ואני מתחתי את המעיל השחור שלי עוד קצת, כדי שיגיע על לברכיים וישווה לי את המראה המיקי רורקי שכה רציתי. בטח, חשבתי לעצמי, בטח אם אסדר את מעיל שוק הפשפשים הזה כמו שצריך, הגרסה הישראלית של קים בייסינגר תעוט עלי מקרן הרחוב הקרובה ותגרור אותי אחרי לתשעה וחצי שבועות של שכרון חושים. זה כבר היה רבע לשלוש בלילה כשהיה נדמה לי שראיתי קצוות שיער בלונדיני מתרחקת מאיזו פינה וכנראה גרמה לי להאט מעט, כי ידו הכבדה של שמוליק טפחה על גבי וקולו העבה רעם "מה נסגר איתך אחי, עוד ארבע וחצי שעות של שכרון חושים וחוזרים לבסיס, כדאי שתתחיל לזוז".

You can hear the sound
Of the underground trains
You know it feels like distant thunder

You know there's so many people
Living in this house
And don't even know their names

I guess it's just a feeling - in the city

Walls so thin I can almost
Hear them breathing
And if I listen in
I feel my own heart beating

I guess it's just a feeling - in the city