רכבות

בדצמבר תל אביבי מפלח וקר עליתי לרכבת, לא נושא איתי דבר מלבד מזוודה בינונית ומוכתמת למראה. בסוף אלף תשע מאות שמונים סידורי הביטחון היו כאלה שאף אחד, בטח לא המאבטח שלא היה שם, לא ממש חשד שמשהו לא בסדר איתי, הטיפוס הרזה שיושב בספסל האחורי, מחבק אליו מזוודה כאילו חייו תלויים בה ומצונף עד צוואר בתוך מעיל סטונדטים. כשהגלגלים החלו להסתובב אני בטוח שראיתי בחלון צללים מנופפים אלי שלום מהיר, או שאולי היה זה עשן הרכבות שלוקחות אותך, אותי, למקום רחוק מאיתנו, והריקוד המאובך שלהם עם הערפל הסמיך בחוץ גרם לי לדמיין חזיונות סוריאליסטים מוזרים.

גם יום אתמול, השמיני בדצמבר שלעולם לא אשכח, נראה לי עד עכשיו סוריאליסטי לגמרי. הגעתי הביתה בערב, ירדנו לכיכר עדיין המומים ועמדנו חבוקים באור חיוור, כמו תמונה עצובה מסרט בקולנוע מיושן שבו הגיבור מת מוקדם מדי. אחרי שעה עלינו בחזרה לדירה החדשה, להזיז ארגזים ולפרוק אותם עוד קצת ולנוח. אבל משהו לא היה בסדר: אחרי זמן רב שבו העולם והאושר נכנעו ושכבו לרגלינו, הרגשתי שאת מתחמקת ממני. שמתי לב שמשהו לא בסדר בהתנהגות שלך כבר קודם, אבל לא רצית לדבר על זה ורק ביקשת ללכת לישון מוקדם, כשאת אומרת שהחולשה שלך היא בגלל שעוד לא התאוששת מהבוקר, אז שמעת את הקריין שנשבר כשהודיע שלנון איננו. בטח מחר ארגיש יותר טוב, היה נדמה לי ששמעתי אותך אומרת לפני שבחרתי את התקליט האהוב עליך מתוך האוסף הענק של תקליטי הביטלס שלך וכיוונתי את Lucy in the sky על הפטיפון. נכנסנו למיטה ועדיין אני זוכר את מגע ידייך, בזמן שהצלילים של a day in a life התערבבו עם קולות הגשם בחוץ.

בבוקר התעוררתי מוקדם ועדיין שכבת שם. רק אחרי שהכנתי את הקפה והבאתי למיטה שמתי לב שאת לא זזה, וכשהרמתי את היד הקפואה שלך היא נשמטה חסרת חיים בחזרה על המיטה. פולח כמו כאב רצתי לאמבטיה רק כדי לגלות שכל בקבוקי הכדורים נגד דכאון שנהגת לקחת עמדו שם ריקים לגמרי, ומכתב קטן היה מגולל באחד מהם. ליבך נשבר אחרי הרצח, כתבת וביקשת שאסלח לך כי לא יכולת להמשיך לחיות. אני חושב שבמשך שעה חיבקתי אותך ובכיתי, עד שאובד עצות פתחתי את הטלוויזיה וראיתי בשידור חי מניו יורק אנשים מתאספים ליד בניין דקוטה, מדליקים נרות ושרים שירים של לנון ושל הביטלס - וידעתי מה אני צריך לעשות.

בתוך המזוודה שלך אולי יש עוד תקווה, אמר לי בקול צרוד אחד מהשוטרים שעצרו את הרכבת בתחנה הבאה, אבל אתה בא עכשיו איתנו. ניסיתי להסביר לו שהייתי חייב לקחת אותך לשם, למקום בו לנון נרצח, כי זה בטח לאן שהיית נוסעת היום לו רק נשארת בחיים. לא נראה לי שהצלחתי, כי הוא לא ממש התעניין ורק שאל אותי בתגובה איך לא כאב לי הגב מלסחוב את הגופה במזוודה כל הדרך לרכבת. כאבי הגב זה לא מה שמטריד אותך במצבים כאלה, הסברתי לו, האמת שאתה בכלל לא מרגיש אותם. במצבים כאלה, עצרתי לשנייה, מחניק את הדמעות בגרון ואז ממשיך. במצבים כאלה, אמרתי לו, זה רק הלב שכואב לך.

לקנות באיקאה