אני זוכר שאת יום הולדת שמונה עשרה חגגתי עם כמה חברים שבאו אלי לחדר אצל ההורים. סגרתי את הדלת ולראשונה בחיי עישנתי סיגריה במטווחי נשיפה מאבא. כן, זה הרגיש כה בוגר. לא כמו שירגיש לי בוגר חמישה חודשים מאוחר יותר, כשאני אמצא את עצמי מתעורר לעוד הקפצת לילה בטירונות ואבין שבועת השמנת שבחיי התפוצצה סופית - אבל סיגריה בחדר ליד ההורים, כן, זה מה שיעשה אותך בוגר. בדיוק שנתיים קודם, באותו חדר בדיוק, כשבהיתי בגאווה בשולי כרטיס הברכה שהיא הכינה לי ליומולדת שש עשרה, שם היא כתבה "ממני, שמתה עליך", כנראה שלא הייתי עדיין מספיק בוגר כדי להבין שילדה בת ארבע עשרה וחצי שכותבת לך דבר כזה אחרי שבועיים של חברות, לא ממש מתכוונת לזה ליטרלי.
יום ההולדת הראשון שתפס אותי לא מוכן היה זה של גיל עשרים וחמש. הייתי בשנה השנייה ללימודים ואני זוכר שיבבתי לבחורה הכי יפה בכיתה שמה זה צריך להיות ואיך זה שאני פתאום כזה זקן, כי הרי עשרים וארבע זה עדיין סוג של עשרים ועשרים וחמש זה כבר קרוב מדי לפאקינג שלושים. היא הביטה בי במשהו שהיה שילוב גאוני של בוז ושעשוע, התוודתה שהיא כבר בת עשרים ושש ומה בדיוק אני רוצה מהחיים שלה. רציתי אותה, כמובן, אבל לא הייתי מספיק בוגר כדי להגיד לה את זה. עד כמה שאני זוכר, חמש שנים מאוחר יותר, ביום ההולדת השלושים, הייתי עסוק מדי בהסתגלות לתינוק החדש בן שלושת החודשים שנכנס לחיי ובנסיונות להפנים שאני כבר אבא, מה שכנראה האפיל על הריגוש שבהחלפת הקידומת ביום ההולדת שממרחק של עשור נראה לי ככזה שביגר אותי בכל כך הרבה מובנים.
כמה חודשים אחרי שאבא שלי היה בן ארבעים הוא קנה לעצמו אופנוע. כבד כזה, סוזוקי חמש מאות וחמישים סמ"ק. הפליג איתו בשבתות לבד, נסע למקומות רחוקים, אולי התבודד. הייתי אז בן שמונה עשרה ומשהו ואולי זה הזיכרון שהופך אותו לכזה, אבל אני די בטוח שראיתי שעובר עליו משהו. הוא אף פעם לא היה טיפוס מוחצן אבל אז הוא נראה לי מסוגר בעצמו יותר מהרגיל. הוא הספיק לחרוש על האופנוע הזה שלושה חודשים בלבד לפני שתאונת דרכים שברה לו את אגן הירכיים ואילצה אותו לגלות בגרות ולהיפרד מהחלומות המוטוריים שלו. ניתוח לחיבור האגן ועוד חודש בבית חולים החלימו אותו ממה שכנראה היה משבר גיל הארבעים שלו.
לפני יומיים חציתי את אבן הדרך הזו שכתוב עליה באדום מזהיר "40", ועדיין אין לי חשק מיוחד לקנות אופנוע ולדהור איתו לעבר ערבות הלא נודע. מה שכן, יוצא לי בזמן האחרון לבהות יותר ויותר בערוץ חמש גולד. לאו דווקא בגלל הגעגועים לכדורגל שבוודאות פעם היה טוב יותר, אלא יותר בגלל התדהמה מאיך נראו פעם שחקנים שאני מכיר גם היום. בעיקר אני משתומם מאיך שפעם כולם היו חלקי פנים, בייבי פייס ממש, איך מגהץ הזמן עבר להם ברי-ווינד עמוק על הפרצוף ומתח אותם היטב בדרך חזרה לשנות העשרים שלהם. אותם דברים אמורים לגבי קליפים חדשים, למשל זה של אלפאוויל בו הסולן מריאן גולד נראה מזקין בהרבה מעשרים וארבע השנים שעברו מאז הגרסה המקורית של השיר. יכול להיות שזה מה שעושות עשרים שנה לאנשים? האם ייתכן שאלף תשע מאות שמונים וארבע שהיתה פה ממש לא מזמן כבר הספיקה לדרוס ככה את עור הפנים של כולנו?
את שלכם, כמובן, לא את שלי. אצלי אלה רק שלושת הקמטים האלה, או הארבעה, שהתקבעו לי משני צידי העיניים ומתעקשים להופיע שם גם כשאני לא מחייך. כן, בטח. זה כנראה סימן שאתה באמת כבר בוגר. אבל מי לעזאזל רוצה בכלל להיות בוגר.
Lets dance in style, lets dance for a while
Heaven can wait were only watching the skies
Hoping for the best but expecting the worst
Are you going to the bomb or not?
Let us die young or let us live forever
We dont have the power but we never say never
Sitting in a sandpit, life is a short trip
The musics for the sad men
Can you imagine when this race is won
Turn our golden faces into the sun
Praising our leaders were getting in tune
The musics played by the madmen
Forever young, I want to be forever young
Do you really want to live forever, forever and ever
Some are like water, some are like the heat
Some are a melody and some are the beat
Sooner or later they all will be gone
Why dont they stay young
Its so hard to get old without a cause
I dont want to perish like a fading horse
Youth is like diamonds in the sun
And dimonds are forever
So many adventures couldnt happen today
So many songs we forgot to play
So many dreams are swinging out of the blue
We let them come true.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
