New Dress

1.

אני באמת רוצה לנסות להבין את האיש החכם שהחליט בזמן הלחימה בעזה להפסיק את שידור סדרת המופת 'הישרדות', יחד עם עוד תכניות עומק מרתקות בערוץ 10. הרי אסקפיזם זה דבר כה מבורך, בעיקר בזמן מלחמה, אז למה לא לתת לנו קצת ממנו? מצד שני, זה אולי מסביר את המצב העגום של ערוץ 10 שהולך כנראה להתאחד עם אבותיו, כלומר עם חברת רשת - מה שמראה שקבלת החלטות נכונות לא היתה הצד החזק של ראשי הערוץ מהיום הראשון. מצד שלישי, אחרי הפארסה שהתרחשה עם הדחתו המבויימת של גל - שלמי שלא מכיר את חוקי התכנית נסביר שבכל מקרה הוא לא יכול היה לחזור לאי כי קבלת טיפול רפואי ופינוי לא מאפשרים למתמודד לחזור למשחק - אולי באמת עדיף שהיו מורידים את הישרדות בשל זלזול באינטלגנציית הצופים, לפחות אלה שמבינים את חוקי המשחק. אוקי, לפחות אלה שרואים את התכנית עם אנשים שראו בערך 14 עונות אמריקאיות מבין ה-18 או כמה שזה לא יהיה ומבינים את חוקי המשחק.

2.

אפרופו טלוויזיה, יש גם דברים טובים בקופסא המרושעת הזאת. קוראים לזה "אפר ועפר" וזאת סדרת ההמשך ל"חיים על מאדים" הגאונית של ה-BBC ששברה שיאי צפייה לפני שנתיים. למי שלא מכיר רק נגיד שמדובר בסדרת מתח בריטית כמו שהיו עושים בשנות השבעים והשמונים, רק שמשולב בה סיפור על חזרה בזמן על רקע נופי לונדון האפורים להרהיב - והכל מעוטר בפסקול של שירי אייטיז מימי ראשית הגל החדש. מבחינתי מדובר בסוג של משולש קדוש, וקשה לי לחשוב על שילוב אחר שיכול להשאיר אותי מתמוגג ומרוח על הכורסא הוירטואלית גם הרבה אחרי שהפרק נגמר. מוצ"שים ב-22:00 כמדומני, לצופי הוט בלבד, ניתן להשיג גם ב-VOD ובאימיולים הקרובים למקום מגוריכם. אם כבר אסקפיזם, אז רק מהסוג המשובח הזה.

3.

אפרופו אסקפיזם, העלילה בפרק ששודר בסופ"ש התנהלה סביב ההכנות לחתונתם של צ'ארלס ודיאנה ביולי 1981, מה שמחבר את הפוסט הזה, שמדבר על אסקפיזם למי שלא עוקב - בצורה לא רעה בכלל לשיר שכוח אל של דפש מוד מ-1986 בשם New Dress שמדבר על עיסוק התקשורת בתפל ולא בעיקר. מהצד של התפל היתה אז השמלה החדשה של פרינסס D, ובצד של העיקר יש את שאר אסונות העולם. אלה האמיתיים, כלומר, כמו שערך אותם יפה איזה בחור שדאג לעשות לשיר הזה קליפ שכמובן מצ"ב. אבל אם נתחבר לסעיף 1 בפוסט הזה, הרי שביטול שידורי סדרת המופת של האלה על האי סותרת את התזה הזאת ומראה שכשיש מלחמה ראויה הכל נדחק הצידה. מצד שני, זה רק מחזק את הנוסטלגיה המתבקשת שאופפת את שנות השמונים, וגורמת לנו לזכור שפעם הכל היה פה הרבה יותר טוב. אוקי, היה באייטיז האלה איזה סיפור עם בוץ לבנוני ופלנגות, אבל רבאק, שתי מלחמות בתוך פחות משלוש שנים זה באמת משהו שכל נוסטלגיה מתקתקה שהיא לא תתקשה להתחרות איתה. ובקרוב שוב צריך ללכת ולהצביע למישהו שינסה לשנות את הסטטיסטיקה העצובה הזאת.

4.

אפרופו להצביע, יש בית אחד מתוך השיר הזה של דפש מוד שלנצח יסמן לדעתי את הפיכתם מלהקה פופית טינאייג'רית למשהו קצת יותר עמוק. עם אמירה, זתומרת, וכאלה. הבית הולך בערך ככה: "אתה לא יכול לשנות את העולם / אבל אתה יכול לשנות את העובדות / וכשאתה משנה את העובדות / אתה משנה נקודות השקפה/ אם תשנה נקודות השקפה / אתה עשוי לשנות הצבעה / וכשתשנה הצבעה - אתה עשוי לשנות את העולם". בתור אחד שנכון לשנייה זו החליט לא להצביע בבחירות הקרובות גם כי אין למי וגם כי הייאוש מכל מה שקורה פה כבר הגיע לשיא חדש - הבית הזה בשיר אולי גורם לי לחשוב פעמיים. כן, לזה קוראים להקה שמשפיעה על חייך, גם ממרחק של 23 שנה.

5.

אפרופו דפש מוד, עוד 110 ימים בדיוק הם כאן. וסדרת פוסטי הספירה לאחור הזאת כבר ניחסה את עצמה לדעת לפני שנתיים וחצי, אז אם גם ההופעה הזאת תתבטל לפחות תדעו למה.

Sex jibe husband murders wife
Bomb blast victim fights for life
Girl Thirteen attacked with knife

Princess Di is wearing a new dress

Jet airliner shot from sky
Famine horror, millions die
Earthquake terror figures rise

Princes Di is wearing a new dress

You can't change the world
But you can change the facts
And when you change the facts
You change points of view
If you change points of view
You may change a vote
And when you change a vote
You may change the world

In black townships fires blaze
Prospects better premier says
Within sight are golden days

Princess Di is wearing a New Dress

You can't change the world
But you can change the facts
And when you change the facts
You change points of view
If you change points of view
You may change a vote
And when you change a vote
You may change the world

Princess Di is wearing a New Dress

שמור   בטל

Emale
19/1/2009 13:34, בקטגוריות אנגלופיליה ממארת, אני ודייב ומרטין ופלטש, העיקר שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה, סווווו אייטיז, המצב עלק
2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: E ב-20/2/2009 13:58

Let Me Go

השעון הגדול על קיר הבנק הראה עשר עשרים ותשע בדיוק, כשאני, איאן ומרטין, חצינו את רחוב בונד לכיוון רחוב פיקדילי. העיתונים שהתעופפו ברוח והריק האפור שהשתלט על כל פינה בהחלט הדגישו את תחושת הניכור, אבל דבר לא העצים אותה כמו המכוניות הנטושות שהפכו את איזור המסחר ההומה לעיר רפאים, בשעה בה רוב האנשים אמורים לשעוט ברחובות. מרטין ואיאן נראו המומים מעט וגם אני התקשתי להבין מה קורה, בעיקר בשניות שבאו אחר כך, בהן הרגשתי עוד יותר שאני לבד. כלומר, לבד לחלוטין: כשסובבתי את הראש גיליתי ששניהם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, משאירים אותי מבוהל עד עמקי נשמתי. זה היה הפחד שגם אני אעלם פתאום או אולי סוג של אינסטינקט - אבל הדבר הראשון שעשיתי הוא להתחיל לרוץ.

כמעט בלי לשים לב הגעתי לתחנת הרכבת הנטושה ועצרתי מתנשף. כמה זוגות אופניים שנראה היה שמישהו זה עתה השליך בצד הדרך, היו מונחים על המרצפות. אך לא היה שם איש, אף רכבת לא הגיעה, אף קונה לא ביקר בחנויות המוארות למחצה ממול. התיישבתי על ספסל, מרגיש את הנשימות שלי הופכות כבדות יותר ואת הכפור המתגבר חודר לעצמות. איני יודע מהיכן הם צצו אבל לפתע עשרות אנשים הקיפו אותי, בטח אלה שהיו כאן פעם ועכשיו בלעה אותם האדמה. לוחצים ולא נותנים לי לזוז, מעיקים עלי עם תחושת מחנק שהיתה מוחשית, מוחשית מדי. זיהיתי שם גם את איאן ומרטין, הם ופניהם חסרי המבע של שאר האנשים הנעלמים סגרו עלי מכל צד, לא נותנים לי לנשום. ואז לשנייה או שתיים ראיתי שם גם אותך בין עשרות האנשים, קפואה ואטומה ודוממת כמוהם.

בכוחות אחרונים ניסיתי לדחוף את עצמי קדימה, מצליח לבסוף לחמוק מהם, מוצא את עצמי נפלט שוב אל התחנה ועומד מול טלפון חוגה ישן, נציג וינטג'י של העולם שמצאתי את עצמי כלוא בו. המחשבה הראשונה היתה להרים את האפרכסת המיושנת ולחייג אליך, לבקש שתבואי לחלץ אותי מהמקום המנוכר הזה. אבל זכרון הפנים האטומות שלך ותחושת חוסר התקשורת ביניינו כנראה שגרמו לי לעצור. הבטתי בשפורפרת כמה שניות נוספות והנחתי אותה על מקומה לפני שקמתי והסתלקתי, יודע לפתע, בסוג של שלווה, לאן אני צריך לפנות כדי להשתחרר מהמקום הזה. קמתי והתחלתי לפסוע בחזרה לכיוון השני. כשהגעתי שוב לרחוב בונד הכל היה יותר ברור לי: אני מסיים את המשחק הזה. את חייבת לתת לי ללכת, אני חייב להשתחרר ממך.

כבר לא היית שם לידי במיטה הריקה, כשהתעוררתי מקולו המתכתי של השעון הדובר חודר דרך אותה אפרכסת ישנה ומבשר לי שהשעה עכשיו היא עשר עשרים ותשע בדיוק.

Once there was a day
We were together all the way
An endless path unbroken
But now there is a time
A torture less sublime
Our souls are locked and frozen

Once we were years ahead but now those thoughts are dead
Let me go
All hopeless fantasies are making fools of me
Let me go
I walk alone and yet I never say goodbye
Let me go
A change of heart a change of mind and heaven fell that night
Let me go

I tried but could not bring
The best of everything
Too breathless then to wonder
I died a thousand times
Found guilty of no crime
Now everything is thunder

Daytime all I want is
Nighttime I dont need the
Daytime all I want is
Nighttime I dont need the

The best years of our lives
The hope of it survives
The facts of life unspoken
The only game in town
Ill turn the last card down
And now the bank is broken

Found guilty of no crime
They were the best years of our lives
Ill turn the last card down

שמור   בטל

Emale
6/2/2008 01:54, בקטגוריות אנגלופיליה ממארת, סיפורי קליפים, סווווו אייטיז
8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: Simply Joe ב-7/2/2008 21:37