מתישהו, 1980. אחד מהגיליונות הראשונים של 'מעריב לנוער' מגיע אלי, ובתור מנוי טרי עטיפת הכרומו הצבעוני והמבריק, הנדיר לאותם ימים, מרגשת אותי וגורמת לי להתייחס לאסופת 32 העמודים בחרדת קודש. באחד מהעמודים האחרונים אני מגלה את קוביית המצעד השבועי של רשת ג', זה שבתחתיתו מסומן ריבוע מקווקוו עם ציור של מספריים, ושאותו הקוראים הנאמנים אמורים לגזור, לסמן מהם 12 השירים האהובים עליהם, להדביק על גלויה ולשלוח לת.ד זו וזו. לא ממש הכרתי את השירים אבל בראש המצעד משך את תשומת ליבי שיר עם שם ארוך ומוזר, משהו עם הרבה 'דו דו' וגם 'דה דה'. אחרי כמה ימים, בחצי השעה השבועית של 'עוד להיט', ראיתי לראשונה את הקליפ של השיר הזה, ובו שלושה בלונדינים קופצים בשלג ונראים באופן כללי שמחים ומאושרים. מוזר, חשבתי לעצמי, הם בכלל לא נראים כמו שוטרים. אז למה לעזאזל הם קוראים לעצמם להקת משטרה?
מאי 1983, שש ומשהו בערב. אני צמוד לתכנית 'מוסיקה עכשיו' בהגשה של אחת, אורלי יניב. היא מודיעה בהתרגשות ששיר השבוע הוא לא אחר מאשר שיר חדש של פוליס, הסנונית הראשונה מתוך אלבום חדש אחרי שתיקה של שנתיים. שמו 'כל נשימה שאת נושמת' ונדמה היה לי שקולה נשנק מהתרגשות בכל אחד ואחד מימי אותו שבוע כשהגיע הזמן לנגן את השיר הזה. למרות שזה היה השיר הראשון של פוליס לו הייתי עד בעת יציאתו לאוויר העולם כסינגל - לא ממש התחברתי אליו, הייתי עמוק בתוך ענייני סינתיסייזרים, תופים אלקטרונים וכל מיני ענייני גל חדש וכאלה - ופחות בשירי נשמה עם נגיעות של רגאיי. כל זה לא מנע כמובן מ'כל נשימה' להפוך לאחד מהקלאסיקות הגדולות אי פעם, בטח לשיר הכי מפורסם של גורדון סאמנר ושני חבריו בעלי השיער בצבעי האפרוח.
מתישהו, 1987. יציאת האוסף המסכם והראשון מבין כמה וכמה שעוד יבואו, שנתיים אחרי הפירוק שמעולם לא הוכרז עליו רשמית, מולידה את גרסת 86' ל'אל תעמדי כל כך קרוב אלי' עם הקליפ שכולל דגימות קטנות וגדולות מכל הקליפים של פוליס עד אז. מסוג הקליפים שגורמים לך לשים לב לפתע שגם את האימג' הזה מצד ימין למטה אתה זוכר מאיפשהו. אה, וגם את ההוא משמאל למטה. אני קונה את הקלטת ב'בית התקליט' ושוחק אותה עד דק בווקמן שאני לוקח איתי לצבא. שם גיליתי שג'וני, הירושלמי השמנמן והחייכן, שצבע שערו דומה לזה של שלושת השוטרים, פשוט קרוע על כל מה שקשור לסטינג ולפוליס ואפילו שולט בכל מילות השירים הכי נידחים שלהם. דרכו למדתי להכיר את הטקסטים השנונים והמשעשעים של הלהיטים הראשונים שלהם וגם את היותר כבדים והפולטיים של אלה שבאו אחריהם. באחד מהימים הארוכים האלה של דילוגי הגדוד מפיז דה לוך לכיוון טיז אל נאבי - מצאתי את עצמי איתו במאחורה של איזה טנדר צבאי, מלווים שיירה של תומ"תים באיזה כביש בקעה צר מדי. אני בטוח שמי שנתקל בשיירה המוזרה הזאת יכול היה לשמוע שני קולות מצווחים באופן לא הכי בטיחותי את 'ווקינג און דה מון', 'מסג' אין א בוטל', 'אינוויזיבל סאן' וגם את 'קאנט סטנד לוזינג יו', שאחרי זמן מה התברר לי שלי ולג'וני יש משהו משותף, חוץ מהאהבה לפוליס: לשניינו היתה מישהי שחשבנו עליה בעצב מר-מתוק כששרנו את השיר הזה. מר-מתוק, בדיוק כמו שסטינג התכוון להעביר אותו.
התחלתי לחפור אחורה, ובהעדר אינטרנט קניתי לאט לאט את כל הדיסקים הראשונים שלהם. החל מ'אאוטלנדס ד'אמור' הגולמי והראשוני, דרך 'רגאטה דה בלאנק' המעט בוגר יותר', אחריו ל'זנייאטה מונדאטה' הקרוב לשלמות ועד ל'גוסט אין דה מאשין' הנוקב והפוליטי. בתוכם גיליתי שירים נפלאים ולא מוכרים כמו 'צללים בגשם', 'איש במזוודה', 'המיטה גדולה מדי בלעדייך' ואת 'דריבן טו טירז' המרגש. אבל אחד מהשירים הכי טובים שלהם קצת הסתתר ב'זנייאטה' ושמר על מסורת השמות הארוכים והבלתי נגמרים שלהם. בתרגום חופשי וגם בכזה שמתחרז יפה בעברית קראו לו 'כשהעולם הולך ונגמר אתה מוציא את הכי טוב ממה שנשאר' והוא שימש פה ושם כהימנון מעודד לתקופות בהן באמת זה קצת הרגיש כאילו העולם האישי שלך כמעט מגיע אל קיצו.
פברואר 2007. שלושים שנה בדיוק אחרי יציאת הסינגל הראשון והכושל שלהם, fall out, אותו הקליטו השלושה בתקציב זעום של 150 פאונד וחילקו 2000 עותקים ממנו מחנות תקליטים אחת לשנייה - מכריז סטינג על במת טקס פרסי הגראמי ה-49 "אנחנו פוליס ואנחנו חוזרים!"' ונותן את האות לאנדי סאמרס לפצוח בצלילים הראשונים של 'רוקסן' כשסטיוארט קופלנד הנרגש מצטרף אחרי כמה שניות מאחור על התופים. ב-28 במאי הם מתחילים במסע הופעות שהלוואי ויגיע גם לכאן, בהנחה שאף מלחמה איזורית לא תשנה שוב את התכניות האלה. בכל מקרה, שלושת בעלי השיער בצבע האפרוח יוצאים שוב לדרכים, ולא משנה שהצבע הזה כבר הפך ללבן. קיץ 2007 הולך להיות הקיץ של להקת משטרה.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
