כניסה לבלוג            הוסף לקבועים שלי            המלץ על הבלוג            ערוך את הבלוג             שלח לי מייל             לישראבלוג
10/2008

The Walk

כשקניתי את התקליט הראשון שלי של הקיור, החורף של אוקטובר 1983 התחיל להיות טורדני. במיוחד כשאתה יוצא לאיזה שיעור של"ח בשטח עם כל הכיתה ושוכח להביא מטריה. החזרתי את אוזניות הווקמן בעלות הספוג הכתום לראש, הפשלתי את שרוולי הסווטשירט עד למרפקים, כי ככה הרי צריך להראות באייטיז - והמשכתי להקשיב ל'בואי נלך למיטה'. לא שידעתי מה לעשות בה, אבל הישבן של יעל שהלכה לפני נראה כאילו נע בתאום מושלם עם התופים האלקטרונים שדפקו לי באזניים. זה מצחיק, אבל בהתחלה הייתי בטוח שהקיור הם עוד צמד פופ אלקטרוני מהסוג שהציף אז את העולם. ככה זה כשאתה צמוד למצעדים ונכבש בידי הצליל הקצבי של the walk ומתפתה אחרי הקליפ שלו ב'עוד להיט', הקליפ ההוא בו רוברט סמית' עושה פרצופים מוזרים ולול תולהרסט השתכשך באינפנטיליות אופיינית בבריכת גומי עמוסת ברווזים. זה כמובן היה עדיין מוקדם לדעת את זה אז, אבל מה שנראה לי אז כלהקת פופ מפגרת במגניבותה או גנובה במפגרותה, הולכת ללוות אותי כמה וכמה שנים.

לתקליט ההוא קראו 'לחישות יפניות' והוא הכיל שמונה שירים בלבד. גם זה מגניב, בטח. שנתיים אחר כך כבר הבנתי שיש להם גם כמה שריטות, כששירים הרבה יותר מוזרים והרבה פחות פופיים התחילו להציף את הרדיו. למרות שכבר הייתי מכור אליהם, הבנתי שככה זה כשרוברט סמית' מכור בעצמו - לסמים קלים וקצת יותר מזה. אז יוצאים לו תקליטים כמו 'הפסגה' עם שירים פסיכודליים שעוד לא ידעת, אבל שלוש שנים אחר כך הם ישמשו פסקול מעולה לשנה הראשונה וההזויה שלך בצבא, בה בטח היית מעשן סמים בעצמך אם לא היית כזה ילד טוב. בחזרה לתיכון, 'ראש על הדלת' הבהיר שסמית' קצת נגמל וחזר לעשות שירים שמחים, וכשכולם בכיתה התלהבו מ'קרובה אלי' הסתכלתי על כולם בזלזול ואמרתי חה, אלה הקיור, אני מכיר אותם כבר מזמן, איפה הייתם ב-1983 וכל זה.

כמה שבועות בתוך הצבא יצא האוסף הראשון, וכשהם עמדו על החוף (הורד) ובהו בים, התוודעתי דרך הקלטת שלו שנטחנה אצלי בלילות השמירה בווקמן לשנים הראשונות שלהם ולחומרים שפספסתי מהתקליטים הראשונים, אלה שבין 78 ל-83. אז בכל שבועיים-שלושה כשיצאתי הביתה נסעתי ל'בית התקליט' והשלמתי ציוד. בהתחלה זה היה 'נערים אינם בוכים' התמים הבסיסי והמקסים, אחרי עוד חודש קנית את '17 שניות' המושלם עם שירי הלילה המשובחים שהעבירו לי עשרות משמרות שמירה כמו כלום. וכשגיליתי את 'גורל' הכבד והאפלולי כבר הייתי כל כך באותו מצב רוח מושלם של שביזות צה"לית תקנית, עד שגם אליו התחברתי בלי שום בעיה, במיוחד לשיר הנושא המעולה שלו.

את 'פורנוגרפיה' שכרונולוגית הקדים את 'לחישות יפניות' בשנה ושאין דרך אחרת לתאר אותו מאשר כאחד התקליטים היותר קשים להאזנה שנתקלתי בהם - בלעתי באזניים צמאות ובלופים בלתי פוסקים, דבר שלא היה מסוגל לעשות אותו בחור מכור למצעדים 4 שנים קודם. גם כאן, רק שמונה שירים, אבל לחלוטין לא מגניבים. כאב, מחשבות אובדניות, תהומות של ייאוש ודיכאון היו רק חלק מהמתאבנים שחיכו למי שהעיז לפתוח את הפורנוגרפיה הנפשית של עצמו ולהסתכל לתוכו פנימה. עשיתי את זה כמעט בהתלהבות, ועד היום לדעתי יש איפשהו ארונית צה"לית שכמה שורות מתוך 'תאומים סיאמים' הכואב והיפה, אותן כתבתי דרך שבלונות של סנטסיל, מעטרות את חזיתה.

בחזרה להווה של אז, הייתי שם כש'נשקי אותי נשקי אותי נשקי אותי' ראה אור ב-1987. דיסק כפול שצבע תקופה של חצי שנה בערך בצבעי אדום-צהוב-כתום עזים כמו העטיפה של התקליט, עונג צרוף כפול שתיים שמצריך פוסט נפרד שכבר תוכנן להיכתב כאן כמה פעמים אבל טרם. שנתיים מאוחר יותר, חותמת ה"משוחרר טרי" מוטבעת על ישבנך, והשחור שאפף את נשמתך שנתיים קודם כבר התפוגג ואתה מוכן לקבל מאסטרפיס נוספת: 'התפוררות' (הורד) ששיר הנושא מתוכו עד היום מרטיט ומדמיע אותך, שגם לו נדרש פוסט נפרד ושכמו קודמו גם אותו תיקח לאי בודד בשאלה הנצחית ההיא שמתחילה ב"מהם עשרת התקליטים ש".

שנות התשעים התחילו ואת 'משאלה' עדיין קניתי כי כנראה עוד הייתי מחובר לחלק ההוא בתוכי שדרש תרופה לעצב, והקיור היו שם עדיין כדי לספק שירים עצובים ויפים כל כך. ואני זוכר גם כמה עבודות גרפיות שבהן השתמשתי במשפטים מאותו אלבום, שמצידו שימש לי השראה בתקופת הלימודים. בהמשך הניינטיז כבר פחות עקבתי אחריהם כי כבר הייתי עסוק בעניינים של אנשים גדולים כמו נישואים וכאלה, אבל את 'ריקודי מצב רוח פראי' מ-1996 קניתי למרות שבקושי שמעתי, אולי כי פחדתי להקשיב לו דווקא כשהיה לי טוב בחיים. מ'פרחי דם' (2000) ומ-'הקיור' (2004) התעלמתי כבר כמעט לגמרי, אבל לא שכחתי להשתמש בשירים מכל אותם התקליטים הישנים שלהם בפוסטים בבלוג שפתחתי אחרי שהעניינים ההם של האנשים הגדולים כבר הפסיקו להיות בתוקף.

אתמול, שלושה עשר אלבומים מאוחר יותר, יצא אלבום האולפן ה-14 שלהם אחרי הפסקה של ארבע שנים. קוראים לו 'חלום 4:13' ואני מוצא את עצמי שוב קצת מתרגש. והיום כבר לא צריך לרוץ ל'בית התקליט' שבמילא לא קיים, או לחפש את האלבום בקאזה או באימיול. קישור לראפיד-שר, המתנה קצרה והאלבום החדש אצלך. אתה מקשיב לו ובמקביל צופה בטיוב בהופעה שלהם ברומא מלפני שבועיים וחצי, מה-11 באוקטובר ליתר דיוק, שרים שוב את the walk הנצחי כאילו לא עברו כבר עשרים וחמש שנה מאז התחלתם לצעוד את ההליכה הארוכה הזאת ביחד.


i called you after midnight
then ran until my heart burst
i passed the howling woman
and stood outside your door

we walked around a lake
and woke up in the rain
and everyone turned over
troubled in their dreams again

visiting time is over
and so we walk away
and both play dead then cry out loud
why we always cry this way?

i kissed you in the water
and made your dry lips sing
i saw you look
like a japanese baby
in an instant i remembered everything...

i called you after midnight
then ran until my heart burst
i passed the howling woman
and stood outside your door

i kissed you in the water
and made your dry lips sing
i saw you look
like a japanese baby
in an instant i remembered everything...

take me for a walk
take me for a walk
let's go in the water
take me for a walk.

בונוס למיטיבי לכת: מיני אלבום בשם 'מצבי טרום-שינה' שכולל מיקסים לסינגלים מתוך האלבום החדש שיצאו עד עכשיו.

Emale
28/10/2008 18:28, בקטגוריות הקיור ותרופות אחרות
10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: האחת, רק האחת ב-30/10/2008 23:09

Lifelines

כפר דייגים חצי נטוש בצפון נורבגיה בשנת 91, ומצלמת 70 מ"מ על מסילת רכבת שנבנתה במיוחד בשבילה, מוזזת בכמה מטרים בודדים בכל יום ותרה במשך שנה שלמה במסלול קבוע את הכפר. שנה בחיי מעט התושבים שם נקלטת, יום אחרי יום, ומתכווצת לסרט בן 12 דקות בלבד. קווי החיים שלהם רצים לאורך הסרט ומתחברים שוב בנקודה בה יצאו לדרך שנה אחת קודם. תנועת המצלמה נותנת לצופה את תחושת המסע בתוך הכפר מוקף הפיורדים ובו בזמן את ההרגשה שהזמן נוסע איתו, ורצף הפריימים הדחוס יוצר סרט קצר שנקרא 'שנה לאורך הדרך הנטושה'. התוצאה המרגשת משאירה את הצופה הנבון מהגג בוודאי על תנועתו המעגלית של הזמן, מקיפה אותו ככל הנראה בהרהורים על המחזוריות של הטבע, המרחב, החיים וקווי הזמן שעוטפים את הכל ביחד. עוד שנה מתחילה, עוד שנה נגמרת. מעניין מה הפעם יהיה אחרת.

"הזדמנות אחת לחזור לנקודה בה הכל התחיל / הזדמנות אחת לשמור את זה ביחד היכן שדברים החלו להתפרק" אומר בית בשיר של להקה מכפר נורבגי אחר, והיא מותחת את רגליה הארוכות על השולחן שרגליו טמונות בחול ושניינו צופים אל הים. שנה חדשה כבר כאן ואני נזכר במספר הרב של הפעמים בהן ביליתי על החוף הזה, נבוך מדי אפילו מכדי לקשר את המילים 'כמויות' ו'פעמים' לפוסטים הרלבנטים שכתבתי עליו. אני ממשיך ללטף את השיער שלה בזמן שאני חושב מה הייתי נותן כדי לראות סרט של 12 דקות שהיה נולד מתוך מצלמה דמיונית, הפעם לא במסילת רכבת אלא מצלמת רחף כי בכל זאת אנחנו כבר לא ב-91. ובסרט היו מונצחות עשרים השנים האחרונות והפעמים בהם ביליתי כאן עם בנות זוג שונות. קווי החיים והזמן היו רצים לאורך הסרט, מתעדים התרגשויות של התחלות, התרחשויות של חזרות, התגברויות של אהבות. בתנועה מעגלית היה הסרט מתחיל עשרים ומשהו שנים קודם לכן בדיוק במקום בו אנחנו יושבים עכשיו, בנקודת זמן מקבילה של התחלת סוף קיץ אחר שבו ליטפתי את השיער של אהבה ראשונה - ממריא משם לנקודה אחרת בזמן אחר בו טיילתי עם מי שתהיה מאוחר יותר אשתי וממשיך לעוף לנקודה נוספת במרחק עשר שנים משם, בה אני יושב על החוף עם מישהי אחרת באיזה סוג של פיקניק לילי - עד שהמצלמה תנחת שוב בנקודת ההתחלה, בזמן של עכשיו, בה היא עוצמת את העיניים, מניחה את הראש שלה עלי ונותנת לרוח של התחלת סוף הקיץ או לקווי הזמן שרצים בראשי לעטוף את שניינו ביחד. עוד שנה מתחילה, עוד שנה נגמרת. יכול להיות שהפעם זה יהיה אחרת.

One time - to know that it's real
one time - to know how it feels
that's all

One call - your voice on the phone
one place - a moment alone
that's all

what do you see
what do you know
one sign
what do i do
just follow your lifelines through
what if it hurts
what then
what do we do
what do you say
don't throw your lifelines away (x2)

One time - just once in my life
one time - to know it can happen twice

One shot - of a clear blue sky
one look - i see no reasons why, we can't

One chance to go back
to the point where everything starts
one chance to keep it together
when things fall apart

One sign to make us believe it's true

what do you see
where do we go
one sign
how do we grow
by letting your lifelines show
what if we do
what up to now
what do you say
how do i know
don't let your lifeline go (x3) )

Emale
8/10/2008 01:09, בקטגוריות סיכומים ומאזנים תקופתיים
11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: Kilgore Trout ב-27/10/2008 15:45



דפים: 1  

החודש הקודם (9/2008)  החודש הבא (12/2008)  
139,219 מבקרים אינם טועים

website counter


הביקורות מהללות:
"הגיגים על החיים!"
Ynet, 3.3.02
"תכנים מרתקים! עיצוב מעניין!"
הלול, 30.6.06
"כתיבה גברית משובחת!
מוזיקה טובה!"

מסעותיו של מרק, 2.9.06

השתכנעת? עשה מנוי עכשיו!

קח אותי, זכר אלקטרוני
תוריד ממני ת'ידיים ש'ך
שלח
אוהב את זה בסמסים?
כן, ותחייב אותי חופשי
לך תרוויח על מישהו אחר
 (הסבר)

 << אוקטובר 2008 >> 
א ב ג ד ה ו ש
      1 2 3 4
5 6 7 8 9 10 11
12 13 14 15 16 17 18
19 20 21 22 23 24 25
26 27 28 29 30 31  




הקוראים שלי

דניאל p-:
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
ג'ולס2


OMG
בחסות האלכוהול
בטחון בתנועה
ברכה גולשת
דברים קטנים
דואר חשמלי פלוס
דע את היריב
האושר והדווי
הזה של המוריס
היתוך קר למפגרים
הכל אפור
המרתף
הפוזיציה
וולווט אנדרגראונד
וירטואל קרמבו
חדר 404
חוק ורשת
כותבת מוחקת
לא בבית ציפרנו
לונדון קולינג
מאבד תמלילים
מזבלה
מעבורת לאורך המרסי
מציאות נושכת
מקפיאה את הבמיה
מריץ שורות
נפש בריאה בגוף בריא?
סינמסקופ
עומדים בשער
עניינימים
ערס פואטי
פאוזה
פוטנציאל מבוזבז
פזמון חוזר
קטעי קישור
שידורי ניסיון
שמשון.נט
שעת ש.
תופעת דורפן


אהמ.נו
אנקדוטות.נט
במה חדשה
בננות
גלובס בלוגס
דה מארקר בלוגס
החדר הירוק
המסך המפוצל
העוקץ
הקולקטיב
השרת העיוור
זגוגיות.קום
חיים ברשת
כוסברה
מרושתים
סיטימיול
עונג שבת
עין הדג
פופטארט
קונספציה
קפטן אינטרנט
רשימות



2009-2002 © אי מייל - emAle
2007-2001 © יריב חבוט - emAze