משולש ברמודה
רצה הגורל והדירה שאליה עברתי נמצאת בתוך משולש ברמודה. לא להילחץ, זה כינוי שהמצאתי מתישהו בעבר לקבוצת הרחובות הקטנים והחד סטריים שבמרכזם גרה ו' המיתולוגית, ושכל כניסה אל המתחם שלהם ב-16 השנים מאז יצאה ו' המיתולוגית מחיי לוותה בפלאשבקים עזים ובתופעות לוואי, סטייל ריחופים טוטאלים למשך שעה-שעתיים. בדיוק כמו שקורה למי שנכנס למשולש ברמודה המקורי (רק ששם הוא גם נעלם).
ו' המיתולוגית, כשמה כן הוא, מיתולוגית. החברה הראשונה, הנשיקה הראשונה, הנגיעה הראשונה בציצים והריצה הראשונה לספר לחבר'ה. היינו יחד 3 שנים, מכיתה י' עד תחילת הצבא, וזה נגמר כמו שדברים ראשונים נגמרים בד"כ - בדמעות. סוג של שברון לב שהתאחה עם השנים, למרות שדברים ראשונים, כמו דברים ראשונים, נשארים איפשהו בבק אוף יור פאקינג מיינד לכל החיים.
16 שנים אחרי הפיינל קאט מצאתי את עצמי גר בתוך המשולש. לא משהו מתוכנן, עניין של נוחות. זה כמובן גרם לי, מן הסתם, להסתובב הרבה באותם רחובות שגורמים לאותן תופעות לוואי שהוזכרו למעלה. בהתחלה חשבתי שמרחק הזמן יעשה את העבודה ואני אצליח ללכת ברחוב בלי מבט של זומבי מהורהר שננטש על כדור הארץ. בימים הראשונים זה קרה. הרחובות לא השתנו, הבתים נראו אותו דבר וההרגשה הכללית היתה של לחזור אחורה במנהרת הזמן. לאט לאט המשולש המפחיד הזה הפך לבית והמעבר ברחובות המאיימים הפך לשיגרה של לחזור הביתה מהסופר/הורים/עו"ד.
לפני חודש בערך חזרתי הביתה וחיפשתי חנייה. כמו תמיד עשיתי כמה סיבובים ברחובות הברמודאיים עד שגיליתי איזו כניסה לרחוב שלא עברתי בה קודם. כנראה שבכל זאת 16 שנים עשו את שלהן כי לא זכור לי איך הגעתי לשם, אבל לפתע מצאתי את עצמי מול השד הנורא השולט במשולש, לב המאפליה המטיל את חיתתו על האזור כולו: ביתה המיתולוגי של ו', שנחרת לי בזיכרון הרבה שנים אח"כ, ואולי גם היום, כסמל של תקופה שכבר לא קיימת, כמקום שאליו רציתי תמיד לחזור אחרי שהחיים הפכו להיות מורכבים יותר. חיים של "מבוגרים" ולא של ילדים בתיכון שהטרדה הכי גדולה שלהם היתה אם השיר "99 בלונים אדומים" ישרוד עוד שבוע בראש מצעד הפזמונים.
לא נכנסתי לרחוב. העפתי בתיפלץ מבט ולחצתי יותר חזק על הדוושה, רק כדי להגיע הביתה ולקלוט שהפלאשבקים יושבים אצלי חזק במוח. כל אותו הערב, במשך כמה שעות - ולא משנה אם הייתי מול המחשב, מכין ארוחת ערב או מדבר בטלפון - הוויז'ן נשאר לי בראש ואיתו זכרונות מדברים שהייתי בטוח ששכחתי ושקשורים בבית ההוא. הייתי בשוק מאיך שזה השפיע עלי, לא הכרתי את עצמי ככה.
אתמול שוב הגעתי הביתה וחיפשתי חנייה. היה קשה למצוא, אז שוב נכנסתי באותה כניסה מפחידה. עברתי שוב ליד הבית אבל הי, לא העזתי לחתוך ימינה ולהיכנס לרחוב עצמו. הצלחתי להימנע מזה עד עכשיו במשך שלושה חודשים, אז למה שאשבר? עוד כמה סיבובים שיכנעו אותי שאין ברירה. הרחוב הזה זה הצ'אנס האחרון שלי למצוא מקום לאוטו ולעוף הביתה לפני שהגשם יתחזק. נכנסתי פנימה, נוסע בסוג של הילוך איטי ברחוב בו עברתי הלוך ושוב כ"כ הרבה פעמים עד לפני 16 שנה. מרגיש כאילו אני בתוך מנהרת הזמן עצמה, כאילו שוב עכשיו 1984 ואני חוזר לבית ההורים אחרי שליוויתי את ו' לביתה. גם ברחוב מעורר הפלצות הזה לא היתה חנייה אבל לפחות בקצה שלו, באדום-לבן, היה מקום. בלי לחשוב החנתי את האוטו וברחתי הביתה כל עוד נפשי בי, לא לפני שהעפתי מבט נוסף מעבר לכתף, מנסה להתמודד עם הפלאשבקים.
היום בבוקר ירדתי לאוטו. כבר מרחוק הבחנתי באיזה פתק נייר ספוג במי גשם תקוע לי בווישר. עוד כמה צעדים הבהירו שאיזה שוטר בנזונה ומשועמם החליט לעשות את היומית שלו עלי ולתקוע לי דו"ח על חנייה באדום-לבן. שני מטר מהבית, במקום שהייתי בטוח שאף צל של שוטר לא נכנס אליו כדי לעשות סריקה - דפקו לי דו"ח. אז אני לא יודע בקשר לסימנים מלמעלה ואם לרוחו של הבית יש דיבור עם אלוהי המשטרה, אבל הם הצליחו להשיג את מה שהם רצו: אני לרחוב הזה יותר לא נכנס בחיים.שמור בטל
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
