ועכשיו
בהתחלה חשבתי שזה רק אני, אבל אחרי שקראתי מה שכתבה דגניה ואת מה שאישרו אלה שהגיבו לה, הבנתי שזאת תחושה משותפת לכולם שמרחפת לה איפשהו באוויר. קוראים לזה כבדות, מועקה, חוסר וודאות או ווט אבר. כנראה שילוב הורס של ענני מלחמה, מצב כלכלי לא מי יודע כמה, סימני שאלה במישור האישי, מדיני, חברתי. כאילו רף הסיבולת הגיע לאיזה בוטם ליין דמיוני בו כבר קשה לספוג הכל.

אחד מהדברים שאני עושה בד"כ כשמודים כאלה משתלטים על מזג האוויר האישי זה לפנות למוסיקה, כמובן, שם אני מחפש איזה theme song שישפר את מצב הרוח. הפעם לא היתה בעיה בכלל למצוא אחד כזה. קוראים לו לירן נדל, לשיר קוראים 'ועכשיו' וזאת חתיכת המוזיקה הישראלית הטובה ביותר שיש כיום לרדיו להציע. מסוג השירים שממלאים אותך באופטימיות, בהשראה, בכוחות חדשים. משהו סוחף לגמרי. והחלק הכי טוב זה שמאתמול ב-2 וחצי בלילה אני כבר גם לא צריך להסתמך על איזה עורך מוזיקלי שיעשה טובה וישבץ את השיר הזה בפלייליסט שלו, כי רכשתי לי בכסף מלא (או שלא) עותק בלתי חוקי בעליל מהחברים הטובים שלי בקאזה רק כדי לנגן אותו כאן בלופ היסטרי מהבוקר.

מה שנשאר לי רק לקוות זה שהיא תעזור לתכנית שלי להפוך את השיר הזה ל-theme song שלי ושלה. זה השיר שהתנגן ברדיו שנייה אחרי שסגרנו את הטלפון בפעם האחרונה שדיברנו, מה שגורם לי ברגעים היותר קשים לנסות ולשחזר את הקול שלה אומר את הדבר הטוב ביותר ששמעתי בחצי שנה האחרונה - כמה היא מתרגשת שנפגשנו שוב אחרי כל השנים האלה - ולחשוב עליה בכל פעם שאני שומע אותו שוב. ושוב. ושוב.

אולי השמיים יפתחו לטובתי
אולי מחר אראה את האור
אולי זוג זקנים שיעברו לידי
יגרמו לי להרגיש יותר גדול
אולי הידיים יכאבו פחות
העיניים יספרו
אולי הכאב יהפוך שקוף
כדי שלא יראו

אולי השמיים יפתחו לטובתי
אולי מחר אצא לנסות
אולי שני זרים שיעברו לידי
יגרמו לי להרגיש יותר קרוב
אולי העיניים יכאבו פחות
השפתיים יספרו
אולי הכאב יהפוך שקוף
כדי שלא יראו

ועכשיו
כמו שאת נוגעת בי עכשיו
כמו שאת שולחת את היד
אולי זה כאן
עכשיו
כמו שאת נוגעת בי עכשיו
כמו שאת שולחת לי עוד יד
אולי זה כאן

אולי השמיים יפתחו לטובתי
אולי מחר אראה את האור
אולי שני ילדים שיעברו לידי
יגרמו לי לעצור ולשאול
אולי העיניים יכאבו פחות
השפתיים יספרו
אולי אני בעצמי אהפוך את הכאב
למשהו שעוד יראו

ועכשיו
כמו שאת נוגעת בי עכשיו
כמו שאת שולחת את היד
אולי זה כאן
עכשיו
כמו שאת נוגעת בי עכשיו
כמו שאת שולחת לי עוד יד
אולי זה כאן
עכשיו
כמו שאת נוגעת בי עכשיו
כמו שאת שולחת את היד
אולי זה כאן
אולי זה כאן
אולי זה כאן
עכשיושמור   בטל

Emale
24/3/2003 12:03, בקטגוריות
6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: margi ב-28/3/2003 17:37

חשדות 10
ביום חמישי הקשבתי תוך כדי עבודה לחדשות ערוץ 10 בכיכובם של שני גיבורי הטלנובלה הקורעת, "חשדות 10". מיקי גימגמה כהרגלה משהו על טילים, כימיה והקשר ביניהם וניסתה לעשות רושם שהיא מבינה על מה היא מדברת, יקוב ניסה שוב לדמות לגיבור ילדותו העשוקה, מקס הדרום (מי שלא יודע מי זה מקס הדרום שילך קיבינימט או שלחלופין ישאל עליו מישהו שהיה בהכרה באייטיז) - והאווירה כולה היתה של ערפיחי מלחמה, כוננות מעושה וסבבות בגרוש באופן כללי.

הייתי שקוע בתוך המחשב כשפתאום שמתי לב שמיקי משתנקת. הסתכלתי מיד לכיוון הטלוויזיה ושם הראו הפצצות של האמריקאים בעיראק, כשעל רקע התמונות המשיכה מיקי לדבר, שוב נחנקה, ספק משתעלת ספק צוחקת, יקוב נכנס לדבריה ונשמע בדיוק אותו דבר. ברגעים הראשונים הייתי בטוח שטיל כימי-ביולוגי-אנתרקסי משוכלל נפל להם בדיוק באמצע האולפן והצמד המתוקשר נושם בשידור ישיר את נשימותיו האחרונות. לא שהיתה לי בעיה עם זה, אבל דאגתי שהחומר אולי עושה את דרכו לכיוון הכללי שלי.

ככה זה נמשך דקות ארוכות: קולות מוזרים שהיו עירבוב של השתנקות, גיחוכים, שיעולים ודברי הבל של הגמד השרירי והסתומה הבלונדינית ששום לוק צפון תל-אביבי שיקי בטירוף לא יסתיר את העובדה שמדובר בפרחה עממית בלי יותר מדי איי-קיואים במוח, שהיתה נשארת סוג של דליה מזור עד שארית חייה לולא מוספי הפנאי הרדודים, שבנו סיפור אהבה פלאס מתח מיני בינה לבין הגמד מתחילת הפיסקה וסידרו לה חוזה העסקה שערורייתי שהוא גם אחד מהבלתי מוצדקים ביותר בתולדות הטלוויזיה לדורותיה.


מיקי בתמונה לא מוצלחת. איזה כיף

איפה הייתי? אה. בסוף, כשחזרו לאולפן, הם הצליחו להראות רציניים, כאילו לא קרה כלום וכל מה ששמענו בלייב היה בעצם סוג של תקלה בשידור. זה בכל אופן היה גם מה שאני חשבתי, הרמתי גבה וחזרתי לטבוע עד צוואר בסייברספייס כמו שאני אוהב.

שכחתי מזה לגמרי עד שהיום נתקלתי במדור התרבות של וואלה בקובץ הווידיאו של השיגעשוע הזה. אחרי כמה האזנות נוספות עוד היה לי קשה להחליט איזו מבין כל ההשערות (הלא פחות משעגשעות) של מאות המגיבים לגבי מה שבדיוק קרה באולפן היא הנכונה: האם ידו של יקוב פישפשה במעלה מפשעתה של מיקי בזמן הכתבה? האם ישבנו של יקוב העלה ענן כימי איילוני אופייני לחלל האולפן בדיוק כאשר מיקי ניסתה להגיד 'ביולוגי-כימי' בלי לטעות? ואולי שני הדפוקים האלה שמתיימרים להיות סופר-מקצוענים בדיוק קיבלו את תלושי המשכורת, מה שעשה למיקי נעים בטוטי, ליקוב חמים בשריר ולשניהם לגחך על הבוסים המטומטמים בערוץ 10 שמשלמים סכומי עתק לשני מקריאי כתוביות, שכל כרוז מתחיל בסופר שמקבל 5 שקל לשעה על להגיד 'עכשיו במחלקת הפירות תפוחים בחצי מחיר' יכול לעשות את העבודה שלהם לא פחות טוב ובאלפית המחיר?שמור   בטל

Emale
24/3/2003 01:29, בקטגוריות
9 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: נוי-נוי ב-26/3/2003 18:08