אלופה 2

ובערבים כמו אתמול אתה נזכר איך אולם הפחים של הפועל חולון היה חלק מהילדות שלך. איך על אותו פרקט ממש עליו ראית את ישראל אלימלך, ניב בוגין, אבי מאור וחבריהם משחקים - למדת את יסודות הצעד וחצי, מסירת שלושת רבעי, סיבסוב וקליעה. שכשאתה חושב על זה, זאת דרך מצויינת לגרום לילדים בני עשר להכניס לדם שלהם את הקבוצה של העיר שלהם. ואתה נזכר איך בגיל עשר ראית שם את משחק הכדורסל הראשון בחיים שלך, הפועל חולון נגד מכבי דרום או הפועל גן שמואל או משהו, ואת פיני גרשון שחור השיער שאימן אז את חולון רץ על הקווים ומשתולל כמו שלא הרבה מאמנים בשנת שבעים ושמונה עשו אז. ואתה זוכר איך את שיעורי ההתעלמות שהכי אהבת היו אלה שבהם קיבלתם צ'ופר וגם כדור והלכתם לשחק מעבר לכביש שהפריד בין התיכון לאולם הפחים, מדמיינים שאתם אותם גיבורי ילדות לא רחוקה שלך.

ואתה עוד זוכר טוב טוב איך חמש שנים אחר כך שברה לך הפועל חולון את הלב כשיום לפני יום ההולדת החמש עשרה שלך הפסידה על אותו פרקט בנקודה למכבי תל אביב מסל של ג'ק צימרמן בשניה האחרונה, שירה לך חץ ישר לתוך הלב כמה חודשים עוד לפני שעשתה את זה הילדה הכי יפה בכיתה, גורמת לך להבין שגיל ההתבגרות יכול להיות גם דבר עצוב. אבל כבר התבגרת וכבר עברת מערכת יחסים אחת ואתה כבר בן תשע עשרה וממשיך לעקוב אחרי הקבוצה שלך, שמשכילה לנצח באולם הפחים סוף סוף את מכבי תל אביב באיחור של ארבע שנים מהמשחק ההוא דווקא כשאתה משרת את המדינה רחוק מהבית, אבל עוקב אחרי המשחק דרך טרנזיסטור מקרטע ומצליח להבין שזה נגמר בתשע עשרה הפרש בלתי ניתנים לתפישה.

ואתה ממשיך להתבגר ואהבת הילדות שלך קצת דועכת, קצת כמו הקבוצה שלך שלא עושה גדולות ונצורות בליגה. ובעונת הדובדבנים ההיא של תשעים ושלוש אתה עוקב מרותק אחרי סדרת חצי הגמר בה אותו פיני גרשון, עם שיער שכבר מתחיל להלבין, לוקח את האליפות עם הפועל גליל עליון בעוד הפועל חולון שלך רחוקה מאור הזרקורים, ואתה מקנא נורא ותוהה מתי היא תעשה את הבלתי יאומן ותיקח את האליפות ממכבי. וחודש אחרי שאותה עונה חלומית מסתיימת עם אלופה חדשה אתה פוגש את מי שתהיה אשתך, במה שנראה אז כקיץ המושלם בעולם.

ושנתיים אחר כך אתה כבר בן עשרים ושבע, ומגיע לעיר גביר חדש שלוקח את הפועל חולון תחת חסותו ומפעים בה רוחות חדשות ותקוות שאיש לא העז לחלום עליהן קודם. ואתה זוכר איך בדירה ששכרתם ביחד ליד הים עקבת באותו ערב אחרי עוד משחק מול מכבי תל אביב באותו אולם פחים, בעידן שנדיר שבו שידרו משחקי כדורסל בשידור ישיר. וזה נגמר באחת עשרה הפרש לליגיון של הפועל חולון, ואיש לא הופתע מזה כי כולם היו בטוחים שהשנה זה הולך לקרות. אבל אותה שנה הסתיימה גם היא במפח נפש ובלי תואר, אחרי שגם בגמר הגביע הפסידה האהבה שלך לבני הרצליה, מפספסת הזדמנות לזכות בתואר ראשון ושוברת לך בפעם המי יודע כמה את הלב. שלושה חודשים אחר כך, לקחת את האהבה האחרת שלך אל מתחת לחופה ונשאת אותה לאישה.

והשנים הקשות במערכת היחסים המתמשכת עם שתי שוברות הלב שלך כאילו תיאמו ביניהן זמנים, כי בשנה שהפועל חולון החלה את ההידרדרות שלה במורד הליגות התחילו גם חיי הנישואין שלך לקרטע, מתפרקים סופית באלפיים ושתיים, שבה נחתה הקבוצה בליגה השלישית ואתה נחתת אל קרקע המציאות. כמוה, גם אתה התחלת לאסוף את השברים. בשעה שהיא בנתה את עצמה מחדש והתמודדה עם קבוצות בעלות שמות מוזרים כמו מכבי רחובות או הפועל באר טוביה, אתה התמודדת עם עולם שלא פגשת מעולם, מקים עסק חדש ובגיל שלושים וחמש מגלה שזו ליגה אחרת לגמרי. ומדי פעם חיפשת באותיות הקטנות של תחתית עמוד עשר במדור הספורט האהוב עליך את שמה כדי לדעת כמה כמה נגמר המשחק שלה בקיבינימט או איזו קבוצה הזויה מליגה שלא מעניינת אף אחד הגיעה לשחק, המומה בעצמה מהכבוד שנפל בחלקה, על הפרקט של אולם הפחים שלפני שנים כלל לא רבות אירח את אריות ליגת העל.

ושניכם התאוששתם וחזרתם לעצמכם, ואתמול כשאתה כבר בן ארבעים והבן שלך בדיוק בגיל בו למדת איך עושים נכון צעד וחצי על הפרקט ההוא, לקחת אותו לקנות אופניים של גדולים. ובפינה עמד סל עם כדורי סל והלכת למשש אותם, וחשבת לשאול אותו אם הוא רוצה גם כדור. אבל זכרת את כל הניסיונות הכושלים ללמד אותו את אהבת המשחק, הסתכלת עליו והוא בכלל לא הסתכל לעברם, יושב על האופניים החדשות עם עיניים נוצצות. אז הנחת לזה, שילמת על האופניים והעמסת את שניהם על האוטו. וליד הבית של אמא שלו עשית איתו עוד סיבוב לפני שהחזרת אותו אליה, מקבל ממנו חיבוק פרידה ונשיקת תודה. וכשנכנסת לאוטו הערב כמעט כבר ירד וחשבת על המשחק שעומד להתחיל, ותהית בינך לבין עצמך האם מחר, כשתראה אותו שוב, הפועל חולון כבר תהיה אלופה.

Don't Go

היא בכלל חיפשה מוזיקאי שאהב סול ובלוז, הוא ענה למודעה שלה ב"מלודי מייקר" למרות שבראשו ניגנו רק סינתיסייזרים. היא עזבה לא מזמן להקת בלוז כושלת, הוא כנראה עשה את טעות חייו ופרש אחרי אלבום אחד של איזו להקה שהקים, דפש מוד או משהו. לה היה קול עמוק וחם והוא היה אהב לשחק את הרובוט המרוחק. כשהם נפגשו התברר להם כי הם כבר הכירו ממקודם, מהתקופה בה למדו יחד בבית הספר למוסיקה בבזילדון. כמו בכל פגישה עיוורת היתה שם מבוכה קלה, לא כמו בכל פגישה עיוורת הם החליטו לתת לזה צ'אנס למרות שני העולמות המוזיקליים השונים שהם היו, אולי דווקא בגלל שהסיכוי נראה קלוש.