שנה ושמונה חודשים אחרי שנכנסתי לדירה הזאת, בה מצאתי מקלט מפני נישואי המתפרקים, אני עומד לעזוב אותה מחר. ניסיתי לחשוב איך אזכור אותה - אולי בתור דירת מקלט, אולי היא תיזכר לנצח (או לדראון עולם, תלוי איך מסתכלים על זה) כדירת הזיונים שאף פעם לא היתה לי בתור רווק, או אולי סתם אזכור אותה כדירה של סבתא שלי. כתבתי בה הרבה פוסטים (נדמה לי שהראשון הוא זה), חלקם נוגים, חלקם פחות, רובם לדעתי מוצלחים. בכל מקרה, מחר הדירה הזאת תיכנס לעבר, תסיים איזה פרק בחיים - ויתחיל פרק חדש בחיים בדירה אחרת בעיר סמוכה, שאולי יהיה פרק מוצלח יותר.
הדירה הזו שירתה אותי לא רע, ואני מצידי גמלתי לה בין השאר בכלב אימתני שהכנסתי אליה ושהספיק לכרסם חלק ממשקופייה. נחמד. מעניין שרק אתמול, כשהתחלנו לארוז, קלטתי עד כמה לא ממש שיניתי בה דברים. ככה זה כשנעים על המסלול של מיטה-מחשב-מטבח וחוזר חלילה. מי בכלל הסתכל על שאר הבית? את מי זה מעניין?
ופה גם התחלתי לדבר לראשונה עם fe, דיבורים ממוחשבים שנמשכו כשנה, שיחות שברובן היו עקיצות וירידות שנונות והדדיות להפליא, שמי חשב בהן אז בכלל על הכיוון הרומנטי. עד שנפגשנו לפני שבעה חודשים והשאר מאז היסטוריה. זהו, ככה אני אזכור את הדירה הזאת, המקום בו פגשתי אותה לראשונה. וירטואלית ו-וירטואלית פחות.
יאללה, היא מגיעה עוד מעט ואוי ואבוי לי אם לא אספיק לארוז את מה שהבטחתי. חה, מצחיק להיזכר איך רוב השנה ושמונה האלה הייתי נטול מחוייבות-אריזה למישהי, אך עם זאת חיפשתי מישהי להיות מחוייב לה. תזכירו לי למה? (סתם, ממי, נשבע לך שאני צוחק)
וכעת, נאזין לשירו של דניאל סלומון, "עדיף", שאתמול כשראיתי אותו בטלוויזיה פתאום הבנתי איזה שיר יזכיר לי את התקופה כאן. מיד בסיום השיר, מאזינים, נפסיק את שידורינו מאולפן זה ונמשיך ונשדר מאולפנינו החדשים בשבוע הבא. להתראות.
כבר הרבה יותר מפעם אני חשבתי לעזוב ולנטוש את הרחוב שעשה לי כל כך טוב כי העיר הזו קטנה לשנינו והיא מלאת כאב תמיד נרצה להתאהב בדבר האמיתי ולא אחד בשני אז עדיף להישאר ולהחזיק ידיים כי סופות חזקות מתקרבות ובאות מתקרבות ויורדות עלינו עדיין אז עדיף להישאר שלא נעוף ברוח היא תבוא, היא תבוא, היא תבוא כן, היא תבוא אני בטוח ואני לא יכול לחשוב שאת של מישהו אחר שאוהב הרבה יותר בלילות את לצידו תמיד תרצי בטובתו אז אצלי הכל בסדר עד שאני נשבר וכלום ממני לא נשאר מדמם על הרצפה מרסיסים של אהבה אז עדיף להישאר...