בשל התנתקותי מהבלוגיה לאחרונה, לא עקבתי אחרי ההתרחשויות המסעירות בפרשת "נובמבר, הצלם העיוור". רק כשהתעמקתי אתמול בהתפתחויות בפרשה, שבימים כתיקונם (אק"א 1: לפני שנתיים בערך, כשאני וכל החברה הישנים והטובים היינו מלכי הביצה ולא עשרות פקאצות מתלהבות; אק"א 2: כשלכותב שורות אלו היה זמן להתעסק בעולם המפותל שנקרא "הבלוגיה") היתה נותנת חומר לפוסטים שלמים, ארוכים ומפולפלים - הבנתי מה קרה פה בעצם.
מבלי להיכנס לשאלה כמה חרא, נוכל, מניאק וזבל אנושי פאתטי בנאדם יכול להיות - הרי שהוא לא היה זוכה להצלחה כל כך גדולה אלמלא היה לו קהל צמא. והקהל הצמא הזה מתמקד בעיקר בבלוגריות מסוגה של מלפומנה. אני לא מכיר אותה, לא חושב שאי פעם קראתי אותה, אבל מהתרשמות כללית נראה לי שהיא חיפשה בנרות מישהו להתאהב בו. רצוי רגיש, בעל זיקה אמנותית, יכולת כתיבה מרשימה (למרות שלדעתי מדובר בפלצן לא קטן, לפי ציטוטי הטקסטים שלו במיילים לשרית פרקול בידיעה מ-NRG) ושהצליח להתקבל לבתי"ס נחשבים בעולם. שימו לב מה מלפומנה אומרת: "הייתי בתוך זה, הייתי באטרף, חשבתי שזו אהבה גדולה"; "מרוב שרציתי שזה יהיה אמיתי האמנתי לזה"; "חשבתי שהוא באמת אוהב אותי". להזכירם, היא לא פגשה אותו מעולם. מילא, להאמין שאת מאוהבת במישהו שמעולם לא פגשת ורק ראית תמונה שלו זה עניין שנע בין נאיביות, אינפנטיליות וחוסר התפתחות רגשית. אבל להאמין שגם הצד השני יכול לאהוב אותך מבלי לפגוש אותך? זאת כבר טיפשות. כדי להתאהב במישהו, ילדים, צריך הרבה יותר מכמה טקסטים טובים, תמונה מפוברקת או לא וסיפור חיים מרתק.
והשיא מגיע אח"כ. היא אומרת: "במייל הפרידה הוא אמר: 'התכוונתי לכל מה שאמרתי לך, ולכל מה שלא הספקתי להגיד לך'. מי שכתב את האימיילים האלה, אני בטוחה שהוא מרגיש משהו כלפי - זה לא בא יש מאין. חייב להיות קצת טוב בבנאדם שכותב כאלה מיילים. אני התאהבתי בו - אני עדיין מאוהבת במישהו שקוראים לו תום גל, שלומד צילום ב-NYU". היא לא כועסת, היא מוכנה לסלוח אם תקבל את התשובות הנכונות מבחינתה. היא תמשיך לקוות שהוא עדיין מאוהב בה אם הוא יגיד שוב את המילים הנכונות, המילים שגרמו לה קודם לכן להתאהבות הילדותית הזאת. בשתי מילים? תתעוררי, מותק. אני לא פסיכולוג, אבל אני מוכן לשים כסף על זה שהיא כבר מוכנה לקראש הוירטואלי הבא שלה: מי שממשיכה לאהוב פיקציה, כשהיא כבר יודעת שהוא פיקציה - תיפול חיש מהר ברשתה של הפיקציה הבאה שתספק לה את החומרים (הדי בסיסיים, יש לומר) שיגרמו לה להתאהב וירטואלית שוב.
חארות/חראיות (חארות ממין נקבה) יש בכל מקום בעולם הוירטואלי הזה. בבלוגים, באתרי ההיכרויות, בפורומים. מי שלא יזכור את זה בצוללו לנבכי הוירטואליה האפלים ימשיך ליפול שוב ושוב ברשתם של חולי נפש מסוגו של נובמבר. ועל אחת כמה וכמה - מי שלא יזכור את זה וכבר מלכתחילה מחפש ריגושים/התאהבויות רומנטיות באבירים רגישים על גבול סיפורי ג'יין אוסטין, ומציב את סף הריגוש שלו כל כך נמוך - או אז הוא הופך פשוט לטרף קל בין שיני חלאות הסובלים מחוסר תשומת לב בריל-לייף מסוגם של נובמבר. כי האינטרנט הזה, ילדים (פעם שנייה), כמה שהוא כיפי וסבבה והכל - נותן לכל מי שרוצה את החומרים לבנות לעצמו סיפור חיים חלופי: כמה לינקים טובים, דמיון יצירתי מינוס, יכולת כתיבה בסיסית פלוס - והופסה, תכירו את הפיקציה הבאה שלכם, נעים מאוד. היא כבר בדרך.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
