משהו בבטן אמר לי שעד שלא יהיו לי כרטיסים ביד לדלהי, שם דבר לא בטוח. דיברתי על הנסיעה לדלהי לא מעט בשבוע האחרון, ולו רק כדי להפריח את תחושות הבטן הזו. "בוא נקנה כרטיסים" הצקתי כל יום והוא בכל פעם אמר "אל תדאגי, נקנה כרטיסים, אין מה למהר". אתמול, 24 שעות לפני הנסיעה, הוא הודיע לי שצץ משהו בעסק שלו שלא מאפשר לו לבוא איתי לדלהי. לא הייתי מופתעת, התאכזבתי, חשבתי שתחושת הבטן שלי מהתלת בי, אבל לא.

החלטתי לא לתת לזה לקלקל לי את היום האחרון שלי פה, קיבלתי את זה בהשלמה, הרי זה לא משנה אם אתבאס או לא, ההחלטה כבר נעשתה אז למה להרוס לעצמי את הזמן שנותר? רוצה לצאת מפה עם טעם טוב וזכרון מתוק, בלי כעס ותסכולים.

בערב הלכנו יחד לקבלת שבת, היה קסום! הגענו מוקדם ויעקב שיחק עם הילדים, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו עם ילדים, הם מתים עליו, למרות שהם לא מבינים את השפה, אחד של השני, נוצרה ביניהם כימיה מדהימה. נכנסנו לקבלת שבת, הוא היה מוקסם, היה באמת ערב מיוחד, אני מאוד אוהבת את האווירה הזו ותוך חשבתי לעצמי שאני רוצה לחפש מקום כזה בתל אביב, שאפשר לעשות בו קבלת שבת בחברותא. בטוחה שיש כזה. אחרי התפילה הוא הלך לסגור את החנות, עם הבטחה לחזור אחר כך אלי לחדר, אחרי הכל זה הלילה האחרון שלנו יחד.

בארוחה היינו בערך 50 איש, ישבתי עם שראדה יקירתי, דיברנו, צחקנו, יש בינינו קשר מעולה. התחברנו בקליק וזה מסוג החיבורים שאני הכי אוהבת, בטח עוד נפגש בארץ. לפני סוף הארוחה הלכתי כדי לפגוש את יעקב ולהספיק לארוז. לצערי לא הספקתי לומר שלום לנטע ולילדים, אולי אעשה זאת היום.

מיהרתי לחדר והתחלתי לארוז, קבלת השבת וכל האוירה הקסומה מילאו אותי באנרגיה מדהימה, הרגשתי קלה, שלמה, שמחה, אני מרגישה שאני עוזבת כאן בדיוק בזמן, רגע לפני שנמאס, רגע לפני שהכל מתפורר.

יעקב לא הגיע. אני באמת לא מצליחה להבין אותו, מצד אחד הוא רוצה אותי בטירוף, הוא מאוהב וכשאנחנו ביחד זה כל העולם. מצד שני, אני מרגישה שהוא לא מתאמץ יותר מדי כדי להיות איתי. פאקינג לילה אחרון שלנו יחד, זמן אחרון שלנו להיות רק אני והוא לבד בלי אף אחד מסביב, והוא פשוט לא מגיע.. מה זה אומר? לא יודעת והאמת קיבלתי החלטה לא להתעסק עם זה, מה זה כבר משנה? היום אני נוסעת ומי יודע מתי נפגש שוב, אם בכלל? בשביל מה להשקיע בזה אנרגיות? אני אנסה היום ליהנות מהרגע, בלי סצינות מיותרות, בלי לנסות להבין, בלי שיחות כבדות, בלי כעס, בלי עצבים, פשוט להיות ולנסות לצאת מפה עם חיוך גדול.

דברים אחרונים נכנסים לתוך התרמיל הבוקר, וברקע אוהדי שר על האשה של חייו, וזו הפעם הראשונה שהמילים של השיר המדהים הזה, מתחברות לי לסיפור אמיתי, למציאות שלי.

האישה של חייו עומדת ללכת
האישה של חייו אומרת שלום
האישה שאהב, שעליו היא נתמכת
תעלם מחייו, תשאר כחלום

למרות שידע שהיא לא מאוהבת
למרות שנתן את לבו לחינם
הוא הלך וקנה לה כרטיס לרכבת, שתיסע
העיקר שתהיה במקום שהיא רוצה

האישה של חייו עומדת ללכת
האישה של חייו אומרת שלום

(מילים: אוהדי חיטמן)

כבר עשיתי צ'ק אאוט, עכשיו נותר לי רק לשרוף את השעות עד 6 בערב, לא כל כך בא לי לבלות את היום אתו בחנות, אבל נראה איך יתגלגל לו היום. מה שחשוב בוא שאני מסתובבת עם תחושה של שלמות. שלמה עם עצמי, עם ההתנהלות שלי, עם מי שאני, עם מה שנתתי לעצמי לחוות, עם סגירת החופשה שלי היום כאן, עם לנסוע לדלהי לבד, ובכלל עם הנסיעה הזו להודו. עם הכל. פשוט שלמה. 

עוד יום אחד, עוד בוקר אחרון, עוד מעט כל דבר שאעשה פה יהיה בפעם האחרונה. זה תמיד עצוב להפרד, לפחות הפרידה שלי מיעקב תהיה בהדרגה, איזה כייף שהוא בא איתי לדלהי! זה הופך את הפרידה מדרמסלה למשהו פחות קשה.

המסעדה הקבועה שלי מלאה היום, כמעט כולם ישראלים כאן, ברקע מוסיקה משובחת. החברים של נטשה, עברי לידר, בית הבובות, הג'ירפות, מאיר אריאל, משינה ועוד, וזו הסיבה העיקרית שאני יושבת כל בוקר במסעדה הזו, בעצם.. יש להם גם אוכל טוב (ומוזלי אלוהי!).

היום הכרזתי על יום קניות, עוד לא עשיתי את זה מאז שהגעתי לכאן, כרגיל דוחה הכל לרגע האחרון. האמת היא שאין הרבה מה לקנות פה, יש אבל שום דבר לא מחדש, כל מה שיש פה יש לנו בארץ, רק המחירים זולים יותר.

בערב יש קבלת שבת ב"לב היהודי", יעקב הבטיח לבוא איתי (אם הוא יצליח פעם אחת להגיע בזמן לאנשהו..), מאוד מתרגש מזה, מהמעמד להיות נוכח בקבלת שבת. זו תהיה הזדמנות להפרד מנטע ומהמשפחה ולסגור מעגל.

עוד יום אחד ואני מקוה שאלוהי מזג האויר יהיה נחמד אליי היום ומתחשב, ויעשה שהגשם ייפסק ולו ליום אחד לפחות (או לטיפה יותר), אני בטוחה שבדלהי המיוזעת אני אתגעגעת לגשם הזה, ובכל זאת הייתי מעדיפה שהוא יעלם.

"אני הולך לסגור את החנות ותוך שעה אני אצלך"

"אוקיי. אני אחכה לך בחדר" אמרתי וידעתי שזה ייקח לו יותר משעה. השעה היתה 20:30 החלטתי לחזור לחדר ברגל, בדרך עצרתי בחנויות, לקחתי את הזמן כי בהודו כמו בהודו, זמן הוא ענין יחסי. מאוד יחסי.

21:30 הגעתי לחדר, התארגנתי, התקלחתי, נחתי. 22:00 קצת טלוויזיה, 22:30 העייפות התחילה להשתלט לי על הגוף. 23:00 כיביתי את האור והלכתי לישון. בימים באחרונים, בכל פעם שאני מתייאשת מלחכות לו, אני מכבה את האור ונכנסת לישון, ואז הוא מופיע קיוותי שגם הפעם זה יקרה. התעוררתי בבוקר.

יש משהו מאוד מתסכל בחוסר האפשרות לתקשר, להודיע, לעדכן, איך ניהלנו את החיים שלנו לפני עידן הסלולר? זה נראה כמעט בלתי אפשרי.

בוקר חדש, בחוץ היה שקט, הגשם פינה את מקומו לשמיים בהירים, חשבתי שהגיע הזמן לקצת שמש. כבר יומיים רצוף יורד פה גשם זלעפות ללא הפסקה, בסביבות אחר הצהרים הוא מפסיק ואז הכל מתבהר, אבל אז לא נשאר הרבה זמן מהיום. אני מתכננת לעשות קניות היום, לעבור בין החנויות, להכנס ולצאת, לקנות, להכיר, לגעת, להתרגש.

יצאתי לשיעור יוגה ומשם למסעדה לארוחת בוקר, שם פגשתי שתי בנות שהכרתי באחד מהימים פה. סיפרתי להן על יעקב והן אמרו שאני זוהרת, נראית מאושרת. זה נכון. ופתאום קלטתי שהימים שלי פה הפכו לשגרה. יוגה בבוקר, ארוחת בוקר, אינטרנט ואז בילוי עם יעקב עד הלילה, כל פעם אנחנו עושים משהו אחר ובכל זאת, זה מרגיש כמו שגרה. לא יודעת אם זה טוב או רע, משהו בשגרה הופך את החיים פה למשהו מוכר, ידוע מראש, נוח ומצד שני חסרים לי קצת ההפתעות, והגילויים החדשים, למרות שהבילויים עם יעקב הם כל יו םהפתעה חדשה, מקומות חדשים, גילויים חדשים של הסביבה ושלנו וזה מרגש, ובכל זאת - שגרה.

ואולי השגרה היא סימן שצריך לקום וללכת, להתקדם?

נשארו לי עוד שלושה ימים פה, לא יאמן איך הזמן עבר, אני זוכרת את היום הראשון שלי פה, כל כך הרבה דברים קרו מאז, מצד אחד זה נראה כאילו הזמן עבר ממש מהר ומצד שני נדמה כאילו אני נמצאת פה תמיד.

הגשם התחיל שוב לרדת. מישהו אמר שגרה?

"את יודעת מה?"

"מה?"

"אני אוהב אותך!"

הוא הסתכל לי בעיניים ואני יודעת שהוא התכוון לכל מילה. חייכתי אליו חיוך רחב. "באמת?"

"באמת ובתמים"

יש לנו שיחות טובות, מאוד פתוחות, במיוחד בלילה כשרק הוא ואני לבד, בלי רעשי רקע. בלי הטרדות מהעסק שלו, בלי חברים ואנשים מסביב, רק הוא ואני נטו. מסתבר שבתרבות ההודית לא מקובל להפגין אהבה בפרהסיה, אפילו זוג נשוי יכול מקסימום ללכת יד ביד ברחוב (וזאת בתנאי שלאשה יש סימן על המצח שהיא נשואה..). אז נכון, לא כולם פועלים לפי מה שמקובל, אבל יעקב - כן. במיוחד כאן, כשכולם מכירים אותו "זה ענין של כבוד" הוא מסביר.

אז מדי פעם אנחנו מגניבים נשיקה, ככה כשאף אחד לא רואה, זה מצחיק, יש בזה משהו מרגש, כאילו לעשות משהו שאסור. מצד שני זה קצת מבאס שאי אפשר ללכת ברחוב ולהחזיק ידיים. "כולם כאן יודעים שאנחנו ביחד" הוא אומר "אבל יש פה את הענין הזה של הכבוד, את מבינה? אם היינו במקום אחר זה היה אחרת, הייתי מרשה לעצמי יותר. כשנהיה בדלהי את תראי, זה יהיה אחרת, מבטיח".

כן, יש תכנון שהוא יבוא איתי לדלהי ונמשיך להיות ביחד עד הטיסה. החלטנו שנצא מכאן בשבת בערב, ניקח את האוטובוס של שש בערב ונגיע איתו לדלהי בראשון בבוקר. נבלה בדלהי יומיים שלמים (בתכנון להגיע לטאג' מאהל!!! זה מאוד מרגש אותי, אני מתה להיות שם), ובשלישי לפנות בוקר, חוזרה. כל כך מהר ועם זאת כל כך הרבה דברים קרו.

"אולי תשארי עוד קצת?"

"הלוואי ויכולתי..."

"תשארי ואז נסע מפה, אני אקי אותך למקומות אחרים, כך שנהיה לבד, רק את ואני, שנוכל לעשות מה שאנחנו רוצים מבלי להתחשב באף אחד, כמו פה. תשארי!"

"אתה יודע מה? אני אנסה לבדוק את זה מחר, זה בעיקר תלוי בעבודה שלי. אני אדבר מחר עם הבוסית שלי, מבטיחה"

"מעולה, אחרת תצטרכי לארוז אותי בתיק שלך ולקחת אותי איתך לישראל.."

נזכרתי בשיחה שהיתה לנו אתמול, על זה שכבר מזמן עברנו את הגיל של לחיות מיום ליום, אנחנו כבר בשלב של ההתיישבות, משפחה, משהו יציב. הוא סיפר על חבר שלו שהתחתן עם ישראלית, הם גרים כאן. וכבר הפליג בפנטזיה שאני אשאר פה ונפתח ביחד מסעדה ישראלית. זה הצחיק אותי.

סיפרתי לו שאני רוצה להביא ילד, זה לא הפחיד אותו בכלל, גם הוא חושב על זה, אמר שהיה עושה איתי ילד בלי לחשוב פעמיים...

ככל שאני מכירה אותו יותר ואת התרבות פה, נראה שהיה לי רושם מוטעה (בעיקר בגלל התקרית שהיתה לנו אז) הוא לא פלרטטן בכלל וממש לא מהטיפוסים שמתרועעים עם תיירות כמשהו שבשגרה. הוא מחפש משהו אמיתי, כזה שחייב שהרגיש באמת ולא סתם להיות עם מישהי. וככה כמו כל דבר אצלו, הכל בא לו מהלב.

"את יודעת מה?"

"מה?"

"אני אוהב אותך!"

שמחתי לראות אותו, למרות הכל, הוא נכנס פנימה ובלי מילים התחברנו לחיבוק ארוך. עמדנו ככה אולי עשר דקות, רק מרגישים אחד את השניה, בלי לדבר. כל הכעס, התסכול, האכזבה, העצבים, הכל התפוגג בתוך החיבוק הזה, אחר כך היה יותר קל, דיברנו על הכל. הכי פתוח, הכי מקבל, הכי נעים.

כל מה שקרה ים לפני, היה משחק של אגו גברי הודי, שמסתבר שהוא הרבה יותר גרוע מהאגו הגברי הישראלי, יותר פרמיטיבי. הבנתי למה הוא התנהג כך (לא קיבלתי את זה אבל הבנתי). הוא סיפר לי הכל, החל מהשניה הראשונה שראה אותי, מה הרגיש, מה חשב, מה רצה, כל מה שעבר לא בראש ובנשמה ואני סיפרתי את הצד שלי באותן הסיטואציות ומעבר להן. היתה שיחה כייפית, צחקנו הרבה, צעקנו קצת (עם חיוך), התחבקנו המון, נגענו בגוף ובעיקר בנשמה.

תוך כדי שיחה, שנינו הבנו שיש פה איזושהי התערבות קארמתית, כל החיבור הזה בינינו לא קרה סתם, התגלגלות הקשר, ההתפתחות, התחנות בדרך, הכל עם איזו הכוונה לא נראית, מחבר אותנו חזק הרבה יותר ממה שחשבנו. אחרי שלוש שעות הוא הלך וקבענו להפגש למחרת. החלטנו ללכת לטייל לדרמקוט (הצלע השלישית של דרמסלה, שעוד אל הספקתי לבקר בה).

למחרת התעוררתי מוקדם והתייצבתי כמו גדולה בשמונה וחצי, בשיעור היוגה היומי שלי, כשיצאתי משם ירד גשם חזק, נכנסתי לאחת המסעדות לאכול, בתקווה שעד שאסיים הגשם ייפסק, אבל הוא רק הלך והתחזק, שעה ארוכה. התייאשתי, העמסתי את המטריה ויצאתי מהמסעדה לכיוון האינטרנט (כי מה כבר יש לעשות כשגשם שוטף בחוץ?), בדרך החלטתי ליהנות מהגשם, קיפלתי את המכנסיים עד הברכיים והלכתי לי בנחת בין השלוליות עם נעלי האצבע שלי. היה בזה משהו משעשע, קצת ילדותי וכייפי, לטייל בגשם עם נעלי אצבע מתחת למטריה. מזל שאף אחד לא צילם אותי ככה.

חזרתי לחדר ונחתי לי עד שהגשם נחלש, בארבע פגשתי את יעקב והלכנו לנו לטייל. דרך ארוכה ותלולה בתוך יער ירוק וקסום, הכל היה שקט שקט, נקי אחרי הגשם, האויר מילא אותנו ופתח את הנשימה. העליות אמנם היו קשות אבל עשינו את זה לאט, ברוגע, בשקט, נהנים מהחוויה סופגים את האווירה הקסומה. היה נעים.

מצחיק, הוא מכיר כל כך הרבה אנשים, אי אפשר ללכת איתו ברחוב מבלי לעצור כל שני מטרים. אפילו במקומות הכי נידחים תמיד יהיה מישהו שהוא מכיר - זה מדהים בעיני. תמיד אהבתי את התכונה הזו אצל אנשים. מאוד חברותי, מאוד אהוב, רואים את זה בעיניים של האנשים שמדברים איתו, נחמד עם כולם, מכבד. פשוט כייף.

בדרמקוט פגשנו את אייל וליטל, הזוג שהכרתי במטוס והגעתי איתם לדרמסלה, היתה לי תחושה שאני אפגוש אותם. מחר הם נוסעים למנאלי. ישבנו איתם קצת, החלפנו חוויות, דיברנו, צחקנו והבטחנו כמובן לשמור על קשר. הם מקסימים! משם המשכנו בטיול, באמצע הדרך תפסנו לנו סלע ענקית שמשקיפה על כל האיזור, התיישבנו לנו שם, על גג העולם, נתנו לאויר להכנס לנו לריאות ולשטוף את הגוף, הנוף כולו ירוק ולמטה שמענו את רחש המים של הנחל שזרם. יכולנו לשבת שם כך לנצח. היה כל כך נעים.

יש משהו מאוד נוח ונעים בחיבור שלנו, הוא מאפשר. היום גיליתי שאנחנו יכולים לשבת ופשוט לשתוק, ככה בלי שזה מעיק. איזה כייף. יש בו משהו שעושה לי את זה, הוא ג'נטלמן, רגיש, מצחיק, חברותי ובעיקר הוא בא מהלב, בכל דבר שהוא עושה ואומר, הכל בא מהמקום הנכון וזה מרגש אותי יותר מהכל. נראה שהקארמה עשתה פה עבודה טובה, לחבר אותנו ככה ביחד.

או כמו שיעקב אמר, היינו צריכים את הטלטלה ההיא כדי להתחבר יותר קרוב. כנראה שהוא צודק.

ככה כשמנמיכים ציפיות, האכזבות כמעט מפוגגות כליל. אז כצפוי הוא לא הגיע ואני התעוררתי לבוקר חדש, עם חיוך בלב ואנרגיה מחודשת יצאתי לברר מה יזמן לי היום הזה. בדרך פגשתי את נטע, שסיפרה שהם נוסעים, כל המשפחה לטיול של יומיים במנאלי, כי לילדים נמאס להיות במקום אחד, ובמנאלי אין גשם. לשניה חשבתי שאולי גם אני אצא לגיחה לאנשהו, לראות קצת שמש, אבל באותה השניה החלטתי שאני רוצה להשאר, עוד לא הספקתי לחוות את המקום עד הסוף.

אחרי ארוחת הבוקר המשכתי לי לקורס צורפות כדי לסיים את הצמיד (המהמם!) שעשיתי, נותר רק לעשות פוליש אחרון ולסגור את החשבון. רגע לפני שנכנסתי פנימה, הרמתי את הראש בהיסח הדעת וקלטתי שלט גדול "יוגה סנטר", לא יאמן ולא ברור לי איך לא ראיתי את זה קודם, הרי עברתי במקום הזה כל כך הרבה פעמים בימים האחרונים.. הבטחתי לעצמי שאחרי שאסיים את ענייני הצורפות, אקפוץ למעלה לברר על קורס יוגה.

בעשרה לארבע, כשסיימתי, עליתי ליוגה. מסתבר שמתקיימים שם שיעורים פעמיים ביום, פעם ב-8:30 בבוקר ופעם ב....- 16:00 כן, עוד עשר דקות. קורס לא מחייב, משלמים פר מפגש 150 רופי לשעתיים יוגה. בהחלטה של רגע ספונטני החלטתי להכנס לשיעור של ארבע, ירדתי מהר למטה לקנות מים ועליתי לשיעור ונחשו מה? הממ.. כמובן שאני לבד בשיעור, שיעור פרטי אני והמורה. לא יאמן!

המורה שלי, פנקאג' (Penkaj אני בטח מעוותת את השם שלו בטירוף), הוא הודי טיפוסי, רזה רזה, גמיש כמו נערת גומי, שחור, חייכן עם שיניים עקומות. חמוד. מסתבר שהיום הוא חזר מחופשה של שבועיים ואני השיעור הראשון שלו מאז החזרה, איך דברים מסתדרים בדיוק במשבצות הנכונות, הרי לא יכולתי לפגוש אותו קודם ואולי בגלל זה לא ראיתי את השלט לפני כן..?

השיעור היה חוויה מרגשת, גיליתי שהגוף שלי הרבה יותר גמיש ממה שחשבתי, עשיתי את התרגילים מבלי לחשוב מתי זה יסתיים, נהניתי מכל רגע ו.. גולת הכותרת - פעם ראשונה בחיים שלי שהצלחתי לעשות עמידת ראש (!) אני! אמנם לא לבד ועם תמיכה של המורה המקסים שלי ובכל זאת, שיעור ראשון ביוגה ואני כבר עומדת על הראש. לא יאמן.

אחרי השיעור הרגשתי את הגוף שלי יותר גמיש, ההליכה היה קלה יותר (אפילו בעליות התלולות), החלטתי שאני לא מוותרת לעצמי והבטחתי להופיע לשיעור יוגה כל יום ולנצל את הימים הספורים שנותרו לי כאן.

אחרי השיעור הלכתי לטייל במעלה הרחוב הראשי, למקומות שעוד לא ביקרתי בהם. פגשתי אנשים ומצאתי מקום לשבת לאכול ארוחת ערב. גם שם מצאתי ישראלים צעירים, דיברנו קצת ואז החלטנו ללכת לחפש ג'אם סשיין (שקורה פה מדי פעם וזה מגניב), כשאל מצאנו החלטתי לחזור לחדר, רציתי ללכת לישון מוקדם כדי שאוכל לקום רעננה לשיעור היוגה שלי מחר ב- 8:30 בבוקר.

נכנסתי לישון בערך בעשר וחצי, עשר דקות אחרי שכיביתי את האור שמעתי דפיקות בדלת. זינקתי בבהלה מהמיטה, פתחתי את הדלת וראיתי אותו עומד שם, מחייך אליי במבוכה. יעקב.

עד עכשיו לא ברור לי מה היה שם בדיוק. אני מניחה שיש דברים שצצים בלי התראה מוקדמת וזה בסדר, לו"ז לפעמים משתבש וכשאין סלולרי, קצת קשה להתריע ולעדכן. אז חיכיתי לו שעה והוא לא בא, הנחתי שמשהו קרה שעיכב אותו, גם ככה הייתי באנרגיות נמוכות וכל מה שרציתי זה שהוא יחבק אותי. החלטתי לחזור למלון. בעודי מטפסת במעלה הרחוב, קולטת עיני מישהו שמזכיר לי אותו. לבוש לבן כולו "לא, זה לא הוא" אמרתי לעצמי כלא מאמינה ואז הוא הסתובב וקלט אותי מביטה בו.

הכל התבלבל לי מול העיניים, לא הבנתי מה הוא עושה שם, כולו לבוש בהידור מטייל להנאתו, בזמן שהוא יודע שאני יושבת ומחכה לו. הוא ניגש אליי, גימגם משהו על זה שהיה צריך לנסוע דחוף לדרמסלה, לה הבנתי חצי מהדברים שהוא אמר, הוא נראה מבולבל ואני לא הייתי בפוקוס בכלל, בהיתי. רציתי ללכת משם, אבל משהו לא נתן לי לזוז. "תבואי יותר מאוחר, אני בחנות", הנדתי ראשי לשלילה "אוקי, אז מחר אחרי הקורס, תבואי" "לא יודעת" עניתי בחוסר חשק.מצד אחד רציתי לבעוט בו קיבינימט ולא לראות אותו שוב לעולם, אבל מצד שני רציתי להמשיך ולבלות איתו. ידעתי שאם אני מתנתקת, אצטרך להתחיל הכל מההתחלה ולא התחשק לי.

פתאום קלטתי את הבחורה הגרמניה, שיום לפני כן הוא סיפר שנמאס לו ממנה ושהיא משגעת אותו ושהיא קצת משוגעת בעצמה. ועכשיו הוא איתה, במקום להיות איתי. לא שאכפת לי עם מי הוא מסתובב, מעצבן שזה על חשבון הזמן שלי, הזמן שישבתי וחיכיתי לו כמו מפגרת. היום לי דמעות בעיניים כשדיברתי איתו, מזל ששמתי משקפי שמש גדולים, עצרתי את הדמעות, נפרדתי ממנו ואמרתי שאין לי משוב גם אחזור. משהו בזה שהוא לא התעקש לפגוש אותי, שכאילו לא היה לו אכפת, שהוא אמר שאעשה מה שנוח לי ומה שבא, עצבן אותי עוד יותר. רציתי שירצה אותי, שיתאמץ לשנכע אותי שילחם על כל דקה איתי. זה לא קרה.

חזרתי לחדר והרגשתי אבודה, ידעתי שאני יכולה להסתדר בלעדיו אבל לא רציתי, היה לי נוח שהוא לידי, היה לי נעים. לא בא לי לוותר על זה. נשארו לי עוד כמה ימים, אני לא רוצה להתחיל לחפש את עצמי עכשיו. מצד שני, כוס אמא שלו! שיחפש אותי הוא עכשיו, ממתי אני תלויה בגבר? לא מתאים לי. אני צריכה לחתוך ולהתעורר מחר להזדמנויות חדשות.

נזכרתי שתשעה באב היום, אולי בגלל זה הכל הולך לי עקום? מחר יום חדש, הכל יפתח, אתן לזמן לעשות את שלו.

נרדמתי קצת, כשהתעוררתי הרגשתי יותר טוב, נזכרתי ביעקב וכל מה שרציתי זה ללכת אליו ולתת לו לחבק אותי. זה הכל. אבל ידעתי שזה לא הצעד הנכון. יצאתי לאינטרנט קצת, אחר כך הלכתי להביא את הכביסה שלי, חזרתי לחדר עם אנרגיות חדשות, שאלתי את עצמי אם זה יהיה נכון ללכת אליו עכשיו. שש בערב. או שאולי פשוט אשכח ממנו ואסגור את הפרק הזה?

למרות הכל, החלטתי ללכת, חשבתי שאעשה את ההליכה אליו ברגל, חצי שעה לנקות את הראש, זו שעה פחות עמוסה, נשאר לי רק לקוות שהוא יהיה שם כשאגיע. כל הדרך חשבתי מה אומר לו, מצד אחד רציתי לספר לו לשהוא פגע בי ומצד שני לא בא לי לעשות סצינות, בלי שיחות כבדות, הכל פה זמני, מה אני משקיעה אנרגיות במשהו בר חלוף?!

נכנסתי לחנות והוא היה שם עם העובד שלו, חייך ואמר ששמח לראות אותי ואני הרגשתי לא שייכת, הוא המשיך לדבר עם העובד שלו ואחר כך בא עוד מישהו ועוד אחד והרגשתי שהוא מושך את הזמן רק לא להיות איתי לבד. "מה קרה היום?" שאלתי בין לבין והוא ענה בנונשלנטיות "מה קרה היום? כלום לא קרה היום!" ברור שכלום לא קרה, חשבתי לעצמי, הרי בשביל מה לעשות מזה ביג דיל?

הוא נזכר שהוא חייב לרוץ לפגישה, הבנתי לבד שאני לא רצויה ואז הוא אמר שקיבל את הפתק שהשארתי לו והוא תכנן לבוא אליי למלון בערב. הופתעתי. מיד חשבתי שאם הייתי קצת פחות אימפולסיבית, אולי הייתי מאפשרת לו לעשות את הדרך אליי במקום להיפך..

ואז הוא עמד והתקרב אליי "את חסרת אנרגיה היום, מה קרה?" הסתכלתי לו בעינייים ושתקתי, הוא חיבק אותי חיבוק ארוך, בדיוק כמו שהייתי צריכה, רק בשביל זה היה שווה לעשות את הדרך עד אליו, ואז הוא נתן לי נשיקה על השפתיים, קלילה כזאת "עוד שעה אני אבוא אלייך, אטפל בך קצת, מסאז' אולי הילינג, כדי שתרגישי יותר טוב" חייכתי.

ידעתי שזה לא יקרה עוד שעה, כי בהודו מסתבר יש זמן אחר, מצד שני קצת נלחצתי, זה בטח יגלגל לסקס ואני לא בטוחה שבא לי... בשניה הזו הבנתי איך הוא מפעיל את קסמיו על בחורות, כנראה עושה את זה הרבה וזה בסדר, אלו הם חייו. והנה גם אני נפלתי ברשת הזו. בידיעה ובכוונה, זה בסדר לי. טוב לי ככה.

משם הלכתי לאכול, עוד מעט אלך לחדר להתקלח ולראות אם הפעם הוא יקיים את הבטחתו. יש לי תחושה שלא..

את הימים האחרונים אני מבלה בעיקר עם יעקב, הוא לוקח אותי למקומות חדשים, מראה לי, מסביר, מספר, ממש מדריך פרטי צמוד, זה כייף ונעים לי איתו, אני מרגישה בטוחה ושמחה. הוא מכיר פה מלא אנשים, מדבר את השפה וזה הרבה יותר קל להסתדר ככה. אני לגמרי מסודרת!

אתמול הלכנו למנזר של הקרמפה לאמה (נזיר נחשב, משהו מקביל לדלאי לאמה), שנתן הרצאה ואחר כך בירך אחד אחד וחילק סרט אדום לכל אחד. היתה אוירה מקודשת וחוויה מרגשת. משם הלכנו לנובלינקה, המנזר הקודם של הדלאי למה, מקום קסום קסום, בשניה שנכנסים פנימה מרגישים את האנרגיות, רוגע בכל הגוף, שלווה, טוהר, נקיון. כולם שם טיבטים שמסתובבים. על הקירות יש ציורים מדהימים בשלל צבעים, בחוץ המפלים זורמים בשקט, והכל ירוק ורגוע רגוע. נכנסנו פנימה והתיישבנו מול הבודהא, קשה לי לאתר במילים את ההרגשה של להיות שם, פשוט להיות. זה ממלא באנרגיה אחרת, שונה. קסומה.

המשכנו לטייל עד הערב וקבענו להפגש היום. אבל.. משהו השתבש, לא ברור בדיוק מה ואיך ולמה אבל קרה משהו מוזר. הגעתי אליו והוא לא היה, לפעמים הוא יוצא וחוזר. חיכיתי שעה ארוכה ואחר כך הלכתי והשארתי פתק. היתה לנו תכנית מלאה להיום, תכננו ללכת לקניות בדרמסלה ואחר כך לטייל בעוד כמה מקומות, אבל זה התפספס. בדרך חזרה לאיזור שלי, פתאום ראיתי אותו, שם. עומד ומעשן סיגריה. הוא היה עם הגרמניה שיום קודם קילל אותה והתעצבן עליה, היתה לנו שיחה מאוד מוזרה, הייתי מרוחקת, מהבוקר חיכיתי להפגש איתו כדי לחוות ולהתרגש כמו אתמול, אבל הוא התנהג מוזר (וגם אני). יש משהו באויר, אולי זה תשעה באב, אולי סתם מצב רוח לא טוב שאני מסתובבת איתו מאז הקורס בבוקר. נפרדתי ממנו בלי להבטיח שנפגש שוב, אולי הגיע הזמן לשחרר ולהתקדם בלעדיו. חבל..

הימים עמוסים בעשייה, בחוויות, בהתחברות למקום ובהרפתקות מרגשות. כל יום הוא הפתעה חדשה וזה כל כך כייף. מודה, זה לא בדיוק איך שדמיינתי שהחופשה שלי תראה, זה שונה מכל מה שהעלתי בעיני רוחי, לא יותר טוב ולא פחות, פשוט שונה. וברגע זה, זה ממש לא משנה, מה שחשוב הוא שאני נהנית, אני רגועה, אני מגלה עולמות חדשים ועל הדרך לומדת גם קצת על עצמי.

אתמול הכנתי את הטבעת הראשונה שלי, מי היה מאמין שאני אכין טבעת אחת שווה בעצמי?! נרשמתי לקורס צורפות, זה תמיד היה משהו שרציתי לעשות וניצלתי את ההזדמנות שאני פה כדי לחוות את היצירה מקרוב. ידעתי גם שהרבה ישראלים נרשמים לקורסים האלו, אז חשבתי לעצמי שזו הזדמנות להכיר על הדרך אנשים חדשים.

הגעתי כולי מרוגשת, 10 בבוקר, נכנסתי פנימה ו.. גיליתי שאני לבד בקורס הזה, שידור פרטי אחד על אחד. בשניה הראשונה קצת התבאסתי, כי באמת רציתי להכיר ואז נזכרתי שבטיול הזה, מסתבר, הוא לא כדי להכיר ישראלים או להתחבר לישראלים, אלא כדי לחוות את הודו דרך ההודים עצמם, כי זה מה שהזדמן לי בתקופה שאני פה. מה שהופך את המסע שלי לחוויה אחרת לגמרי.

גיליתי שבצורפות צריך ה-מון סבלנות, דיוק ואורך רוח ומשם מגיעה גם היצירתיות, ואני רציתי כל כך כבר להחזיק ביד משהו שיצרתי בעצמי, שלא היתה לי סבלנות לדרך ובכל פעם שקצה הסבלנות שלי, חייכתי לפארוק (המורה לי) וביקשתי שיעזור לי לסיים את השלב.

הקורס הוא כייפי, זה כייף ליצור והחוויה היא נעימה, שלוש שעות בכל פעם ואני יוצאת עם תכשיט חדש. מרגש. ועם זאת, היום החלטתי שאני עוזבת את הקורס, אחרי השיעור השני (מתוך ארבעה), הבנתי שזה לא בשבילי, אין לי את הסבלנות הזו והשאיפה לשלמות, אולי זה רק בגלל שאני כאן ואולי זה באמת לא בשבילי. מחר אני אסיים את הצמיד המהמם שעשיתי ואפרד מהם לשלום ואמשיך בדרכי, מעניין מה ייזדמן לי בהמשך.

בשש בערב הגעתי לחדר, התארגנתי, התקלחתי, לבשתי לבן ועליתי לשכנים שלי, הלב היהודי. היינו כמה בנות, שיחקנו קצת עם הילדים, לאה ניגנה בגיטרה ושרה ולאט לאט המקום התחיל להתמלא. אוירה של שבת, רגוע, נעים, הדלקנו נרות יחד ואז התחילו את התפילה. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני נמצאת בתפילה של קבלת שבת. נטע נתנה לי סידור וקראתי מתוכו כמו כולם, שרתי עם כולם, החדר החל להיות צפוף. אנרגיות מדהימות. אנשים נקיים, יפים, ילדים, משפחות, צעירים, גברים, נשים, כולם התכנסו לכבוד השבת. היה קסום.

ככל שעבר הזמן הגיעו עוד ועוד אנשים, רובם ישראלים כמובן אבל היו גם כמה שלא, בזמן הארוחה הגענו כמעוט ל- 60 איש. היה משהו מאוד מחבר בהתאגדות הזו, רובם לא הכירו אחת את השני, ובכל זאת היה שם משהו שמשותף לכולם. יש משהו בהתאחדות לכבוד שבת כשנמצאים בחו"ל שהוא שונה לגמרי מהארץ, אנשים מחפשים להיות ביחד להאחז במשהו שיחבר אותם לדבר אחד.

אחרי הקידוש ישבנו לאכול, כולם, יחד, שמענו סיפורים, צחקנו, דיברנו ו.. פגשתי את שרדה, בחורה ישראלית שמהשניה הראשונה נהיינו החברות הכי טובות. היא סיפרה על התקופה הקשה שעברה כשהגיעה לכאן, הזדהתי איתה. אבל אצלה זה לקח... שבועיים (!) ואני לא מצליחה להבין איך היא החזיקה מעמד שבועיים שלמים? אני במקומה הייתי רצה בחזרה הביתה. היא סיפרה שעזבה את העבודה והשכירה את הדירה שלה לחודש וחצי, כך שלא היה לה לאן לחזור באמת. העבירה את הימים עד שהתאוששה והתחילה ליהנות.

מסתבר שזה תהליך שכולם עוברים, התחלות קשות בדרך למשהו טוב יותר. ממלא יותר, חזק יותר ומהנה. "העיקר שתהיי שמחה!" זה מה שהיא אמרה והרגשתי שהיא אומרת את זה בעצם לעצמה. משהו בי היה שמח על הסיפור שלה, על התהליך שהיא עברה, זה שיקף לי את עצמי, את התהליך שאני עברתי. במרחק של זמן נראה כי הנחיתה וההתחלה הפרטית שלי, היתה הרבה יותר פשוטה ממה שהיא נראתה כשהייתי שם. יש בזה משהו מעודד.

המשכנו לדבר שעה ארוכה על כל הדברים בעולם וקבענו כמובן להפגש בהמשך. איזה כייף להכיר חברים חדשים.

שבוע טוב!