זה כנראה היה אחד המשפטים היותר ילדותיים שיצא לי לשמוע מפי בן אדם כל כך מבוגר. בדיוק, סיימתי לתקתק את הכניסה הקודמת בבלוג שלי ואז ירדתי לקפיטריה לאכול משהו ושם ישבנו אני ועוד שני חברים שלי מהפקולטה ודיברנו על ההתנתקות- ספציפית, אני קישקשתי על טורי ההירואיזם שצצו תחת כל עץ רענן והסברתי מה שרשמתי בכניסה הקודמת בבלוג שלי.
"עזה קרעו לנו את התחת, אולד סקול- עם רובים וביציאה שלנו אין טיפת הירואיזם כי אם נסיגה של תבוסה" זה מה שאני אמרתי ואז ספגתי את התגובה הכל כך ילדותית: "על מה אתה מדבר?! קרענו אותם ביחס של 50:1"
אז זה איפה טמון הכבוד האבוד של צה"ל? הנתון הזה זה מה שמחדיר בנו גאווה צבאית? שהצלחנו לחסל אותם ביחס של 50:1?
לפני לא הרבה זמן ישבתי בהרצאה ביחסים בינלאומיים שם המרצה אמר שלקראת סיום מלחמת ויטנאם, כאשר אף אחד לא בדיוק הבין למה האמריקאים נמצאים שם, אחד הגנרלים אמר "בואו פשוט נגיד שניצחנו ונצא"- מטרות המלחמה לא הוגדרו בבירור מעולם ולכן אמריקה לא בדיוק ידעה מה היא צריכה לעשות על מנת לסיים את המלחמה. אף אחד לא ידע.
אותו הדבר, כנראה, גם בעזה. נכנסו על מנת להפסיק ירי מצרי ונשארנו על מנת להשליט שקט, שאף אחד לא יתבלבל במטרות של השהייה שלנו שם. לאחר כמה זמן החלטנו לישב את עזה ובכך השתנו המטרות- שקט בעזה לא היה גורם להתחלויות שלנו להתפנות דווקא הפוך ולכן המטרה העדכנית שלנו בעזה היתה להשליט שקט עדיין אבל נקודת הייחוס היתה שונה, פתאום לא דרשנו שקט מעזה החוצה אלא שקט בתוך עזה (הרי ישבנו שם).
עכשיו כאשר אנחנו יוצאים אנשים מנופפים (כמו החבר שלי) ביחס ההרוגים שלנו לעומתם כאילו מטרת המלחמה הזאת היתה לחסל ערבים ביחס מסויים ליהודים... מה הקשר? מטרות הלחימה בעזה לא הושגו ומכאן (על פי תורת ההגיון) שהפסדנו. סוף פסוק.
