כינוי:
אופטימיוז (זהר) בן: 46 Skype:
zohar.ma 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
שנה עברה
עברה קצת יותר משנה מאז שנכנסתי לראשונה לבלוג של נגה וגיליתי את עולם הבלוגים הקהילתיים, במיוחד את הישראלים, ואת העובדה שזו קהילה מתהווה וגדלה ללא הפסקה.
עברה שנה מאז שפתחתי אותו וכתבתי את הפוסט הראשון, מאז שהעברתי את עצמי מכתיבה במחברות וסקצ' בוקס את מחשבותיי ותהיותיי.
השנה האחרונה היתה מלאה בדברים שאת רובם חוויתם איתי וזו גם היתה חוויה. סיפרתי על החיים בלונדון, על השותפה שלי לשעבר, ועל השכן שלא ישן.
על טום השותף, על זכרונות, ועל איך מכינים כוס תה.
שבועיים אחרי שהגעתי לישראבלוג נסעתי לארץ, לחתונה של אחי ולחגוג קצת פסח, ופגשתי את מלפומנה (גם היא בלוגרית בולגריה) שהיתה אחת המגיבות הראשונות שלי בבלוג והפכה לחברה טובה.
ההיכרות עם ישרא בלוג עזרה לי בפיתוח והשלמה של פרוייקט לבית ספר.
מסעות הייסורים שלי עם נשים, שעדיין ממשיך, ושאפשר לראות פה, פה, וגם פה...
ואז יש את זה וזה... ואולי היו עוד שפספסתי או שלא טרחתי לסקר.
(אה, וגם את סיפור האהבה הכי גדול והכי לא ממומש שהיה לי).
ואז הגיעו סיפורי ניו יורק שבה שהיתי בקיץ ואמנם לא הייתי כל כך בקשר אבל בכל זאת נתמכתי (וכמובן, איך אפשר בלי, עוד סיפור אהבה קצר שהתחיל, המשיך והסתיים ללא הצלחה).
משם ועד היום, מבחינה בלוגית זה עבר מהר, ולהגיד את האמת זה גם מרגיש מהר.
עם הפסקות קצרות אבל עם חשק מסויים לשתף, ועם מספר קוראים (או יותר נכון קוראות) מצומצם שעוקב, משתתף ותומך, שממש כיף לי לפתוח את התיבה בבוקר ולראות שהדוור האלקטרוני שלח לי הודעה מהם.
שנה שבה הכרתי אנשים שלא היתה לי האפשרות להכיר, להנות מהתקשורת ולהכנס קצת לחיים שלהם, כמו סבינה, אוטומי, נוי (שפרשה זה מכבר), זאזי, וטול.
אמל"ש , מרגי, אודליה, ואיך אפשר בלי - הזוג הנוצץ.
וכמובן המגיבה ללא הבלוג - הסטודנטית מבולגריה.
שנה שבהם שקלתי האם הבלוג מעשיר את ימיי או מבזבז את לילותיי, והגעתי למסקנה שכנראה צריך איזון בין השניים. שנה שהטפתי, שסיפרתי, ששאלתי, שחקרתי ושלמדתי המון.
זה נחמד שיש מקום לחזור אליו ולראות את מה שכתבתי, את החוויות שעברו עלי, ואולי גם את ההתפתחות שחלה בי.
ואולי אני צריך לכתוב יותר, קצת יותר על עצמי,קצת יותר על מה שבאמת עובר עלי, כי בכל זאת, במידה מסויימת, אני מרגיש שאני לא נותן את כולי לכתיבה, שאני עוצר את עצמי. בין אם זה בגלל שאני חושב שזה משעמם ולא מעניין, או כי אין לי סבלנות, ואולי כי אני עדיין פוחד מלחשוף את עצמי, בפני עצמי ובפני אחרים.
מה שהכי כיף שחרדת הקאונטר נעלמה כלא היתה, ובכל זאת עדיין קיימת הציפייה הזאת לתגובות שיבואו, שיתעורר איזה דיון. אך כציפור לילה, והבדלי השעות, זה לא תמיד קורה.
הבלוג נתן לי לטעום מהארץ. לקרוא קצת עברית מדוברת, עכשווית. להתקרב קצת לארץ שאני כל כך רחוק ממנה. לקרוא סיפורים מהרחוב, מהבית, מהלב. להכיר אנשים, לשמוע דיעות, להרחיב אופקים ובכלל - להנות.
זאת לא בריחה, זה פשוט עוד עולם. עוד מקום שאפשר להגיע אליו. לנסות להרגיש מה אחרים מרגישים. לנסות לחוות מה אחרים חווים.
ואולי בצורה מסויימת גם לתת ממה שאני חושב ומרגיש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
