| בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום קישור ישיר לכאן דף כניסה |
|
||
|
שמי בישרא(ל): אניגמה כהן
מספר המזל: 35 MSN: הצטרף כמנוי SMS בטל מנוי SMS RSS (הסבר)
נוסטלגיה: חיפוש טקסט בקטעים: הערות שוליים: הוסף מסר פי הטבעות: « אנשי חיל-האוויר » ± « המלאכיות של הרווק » ± « פעם ב... » ±       תחילת דרכי בישראבלוג טסתי ללונדון שקלתי לפרוש חזרתי ובגדול למה לא הגעתי לאזכרה של אבא? שוקלת לעשות קעקוע נוסף חשפתי את עצמי קיבלתי כפתור משלי! עשיתי הרבה פאשלות היה לי פורים שמייח :) עברתי שבוע הזוי זיינתי את הליכוד בבחירות מכרתי ורדים רואה את העולם דרך זכוכיות יום מקולל... הקללה נמשכת! חליתי בגבריות יתר :-P נתתי חתיכת שואו! ;) הדרך שלי למרוד מחלת החיים הקשים מטיילת קצת :) סופר אניגמה לשבוע שלם פעמים ראשונות הדרום על הרום חיסון נגד אניגמה Time is money שנה לבלוגי הצנוע עם רגל וחצי בצבא אין כמו הבית(?) קטינה לנצח קולקציית חורף 2007 משאירים את הטוב לסוף פיפי תמים חולה מאושר הצב אכל לי את שיעורי הבית הכל כתוב סיפורי יופלה פסח שמייח PT צרכנות נבונה גם אני אוהבת לשנוא! קבענו 7? אופס... חתיכת איחור אופנתי Just wanna have fun אין יותר תחבורה ציבורית מחורבנת  Ninelives-מחנכת לעתיד טוב יותר This is me then-ממש לא פקאצה Titus Claudius-חתלתול תמים אל באנדי-סובל מילדות עשוקה באד זיינמאן-לוזר מס' 1 הגרגמל-הולך טוב עם פיתה הכי גבוהה בישרא-ארוכה ומתוקה חוליאן קאראך-אפל ומסתורי מיס לימונדה-היא כמו הרוח נדב-בחור טוב נונה כהן-אחות שלי :) סתם בחור-חרמן :-P פסיכולוג חובבן-צלם גאון תמו'ש - בקאמבק מטורף!   Angel Eyes איילת לא מקבלתjohn_smith איש מדע הפיתוי נונה כהן תמו'ש Piccolo האקסית הסודית |
9/2005
סוף "טוב" אבל לא הכל אבוד... בימים האחרונים היינו מבריזים כמו מטורפים,חצי כיתה הייתה אומרת למדריך שהם שמו לו אישורים רפואיים על השולחן וטענו שהוא איבד אותם (אצלנו אישור הורים לא מתקבל גם אחרי יום אחד...). מאחר ובד"כ ביקרנו אצל לילך בית בזמן שהברזנו מהביצפר, החלטנו "לשדרג" קצת את איכות ההברזה. אני, לילך וחני (שבאותה תקופה כבר הפכנו לשלישייה בלתי נפרדת) החלטנו לנסוע לת"א, לקניון עזריאלי לחפש עבודה... זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מבריזות לת"א, או לכל עיר אחרת, ב כל זאת, אנחנו לובשים מדים ויש לנו נסיעות חינם כמו לחיילים,צריך להיות אידיוט כדי לא לנצל את זה... ת'אמת שבאותו יום כולם תכננו דווקא לבוא לביצפר לכן היינו בהרכב כזה מצומצם... אבל חני ממש התעקשה לא לבוא לביצפר (הספקתי לדרדר אותה קצת מכיתה ט'). בלי לחשוב פעמיים הסכמנו להצעתה ותפסנו רכבת לת"א. הגענו לעזריאלי והתחלנו להסתובב בכל הקניון, לראות מה מעניין ובדרך גם לחפש עבודה אבל בכל חנות הם היו מעוניינים בעובדים אחרי צבא... בשלב מסויים קצת התייאשנו מהחיפושים וטיילנו לנו לאט לאט, נעצרנו ליד חנות נעליים כי היה שם פוסטר עם דוגמן חתיך. אני וחני המשכנו אחרי זמן קצר ולא שמנו לב שלילך לא איתנו... כשהסתובבנו ראינו שלילך בורחת לכיוון ההפוך ולא הבנו מה קרה!צעקתי לה: לילך, מה קרה? (דבר שיגרום בעתיד לסיבוך...)באותה שנייה אני שומעת קול מוכר קורא בשם שלי,הייתי עם הגב אליו, אבל ראיתי את פניה של חני מחווירים... כשהסתובבתי ראיתי מפקד בכיר מהביצפר שלי!!! בהתחלה הוא העיר לי ולחני על ההופעה המרושלת (חולצה בחוץ, שיער פזור...), ירדה לי אבן מהלב... אבל אחרי שנייה הוא שואל: "בנות, סיימתן כבר ללמוד?" ענינו לו: "ברור,ברור...." אפילו בלי להסתכל על השעון, כי השעה הייתה 10 וחצי בבוקר!!! רק אז ירד לנו האסימון למה לילך ברחה והבנתי שכשצעקתי לה בעצם דפקתי גם אותה... הבעיה היא שאפילו לא דמיינו לעצמנו עד כמה המצב קשה. ביום שאחרי הגענו לביצפר ועל הבוקר המדריך לקח אותי ואת חני לשיחה... קיווינו לפחות בשביל לילך שבסוף היא לא נתפסה כי המצב שלה יותר קשה משלנו,אבל המדריך פשוט חיכה שנסגיר אותה בעצמנו למרות שלא עשינו את זה. הוא אמר שהמפקד בדרגה הגבוהה יותר (אותו אחד שראה אותנו בקניון) התקשר לביצפר לברר אם באמת סיימנו ללמוד וכמובן שגילה את השקר והחליט להעביר את הבעיה הלאה, כלומר למפקד ברמה עוד יותר גבוהה!!! עוד לא הכרנו בחומרת המצב אבל המקרה כבר נודע לכל הביצפר והסתכלו עלינו כאילו שקיבלנו עונש מוות... אחרי שעה כבר היינו בשיחה אצל מפקד המחלקה... הוא שאל מה הסיבה שהיינו בקניון עזריאלי במקום להגיע לביצפר ואני, אופטימית שכמותי, עוד חשבתי שלא הכל אבוד ובגלל 4 שנות לימודי המשחק שלי הרשתי לעצמי לאלתר סיפור... בהתחלה אמרתי למפקד שיש סיבה להעדרות שלנו והוא ביקש לדעת אותה אבל אמרתי לו שזה עניין אישי (עדיין לא ידעתי שבמסגרת צבאית אין דבר כזה...). אז הוא אמר לנו שאנחנו יכולים לדבר עם היועצת אם לא נוח לנו לדבר איתו, כי אם לא זה ייחשב להברזה ואיים בעונש רציני... החלטנו שנלך לדבר עם היועצת... עד שהגענו אליה כבר היה לי סיפור מושלם בראש: אתמול חבר שלי היה במסיבה בת"א והוא נדקר והתאשפז בבי"ח בת"א. כמובן שחברתו האוהבת בליווי 2 ידידות הכי טובות שלו יבואו לבקר אותו ופשוט חיכינו שחבר שלו יפגוש אותנו בקניון... קצת הזלתי דמעות, למרות שאף פעם לא הייתי חזקה בקטע של בכי, ואז, כדי קצת לתרום לעצב חני איכשהו דחפה את סיפור המחלה של סבא שלה (שלצערי נפטר כמה חודשים לאחר מכן) וממש התחילה לבכות! בסוף השבענו את היועצת לסודיות וחשבנו שכל הסיפור כבר נגמר,אבל בהפסקה לקראת סוף היום, ישבנו כרגיל כל החבר'ה על הדשא ופתאום עובר מפקד המחלקה ומבקש לדבר איתי: "התקשרתי לאיכילוב ולעוד כמה בתי חולים בסביבה והם לא יודעים שם על מקרה כזה... גם המשטרה בת"א לא שמעה על זה... את בטוחה שכל הפרטים בסיפור שלך מדוייקים?" באותה שנייה הרגשתי שאני עומדת לחטוף התקף לב. היועצת הנבלה חשפה אותנו!!! כמובן שלא הראתי טיפת לחץ ואמרתי:"זה לא יכול להיות, אני בטוחה שיש פה טעות..." המפקד אמר שאני אחשוב על כל זה ואבוא אליו לשיחה בסוף היום. אחרי שאמרתי לחני ולילך על תוכן השיחה הן התחילו לבכות והיו בטוחות שהולכים להעיף אותנו מהביצפר... הם רצו ללכת לספר למפקד את כל האמת,אני לעומת זאת התעקשתי שלא צריך לוותר כ"כ מהר! בשלב הראשון רצינו לוודא שבאמת אפשר לבדוק מידע מסוג כזה, התקשרנו לבי"ח איכילוב ושאלנו אם אתמול הגיע לביה"ח נער שדקרו אותו, המזכירה ביקשה שם ות.ז ואמרתי שאין לי פרטים כאלה, היא שאלה אותי:"את מהמשטרה?" אמרתי לה שלא אז היא אמרה שהיא לא יכולה למסור לי מידע כזה... אבל אז נפלה עליי הפצצה: ידיד שלי, שיש לו מידע על כל מה שקורה בביצפר ועל כל אחד מהביצפר אמר לי שחוץ מהיותו מפקד מחלקה, הבנאדם גם בלש!!! אחרי זה הצעתי שאולי נשנה קצת את פרטי הסיפור ונגיד שהחבר היה במסיבה פרטית, הדקירה לא הייתה כ"כ חמורה והוא שוכב בבית של חבר שלו שגר בת"א.,אבל חני ולילך לא רצו להמשיך בשקר.הן ממש חששו שיעיפו אותנו מהביצפר... כאב לי הלב לראות אותן ככה, בידיעה שאני החמרתי את המצב שלנו ובעצם אני אהיה אשמה אם נעוף מהביצפר... הן ביקשו שאני אלך לדבר עם המפקד ואספר לו את כל האמת, אבל אמרתי להן שאני לא מסוגלת ואם הן רוצות, שילכו לספר לו בעצמן... אחרי כמה דקות הן חזרו ואמרו שהמפקד מתעקש לדבר איתי בכל זאת. בחוסר רצון מוחלט נכנסתי למשרד שלו והוא הודיע לי שהוא לא יודע מה לעשות איתנו. זו הפעם הראשונה בתולדות הביצפר שקורה דבר כזה... הוא אמר שהוא שוקל לעלות אותנו לועדה.... (שיחה עם המנהל וההורים שלנו שבסופה יש סיכויים רבים שנעוף) אמרתי לו שאין לי מה להגיד ובסופו של דבר ההחלטה היא שלו,אז הוא אמר שהוא יחשוב מה לעשות איתנו ויודיע לנו מחר... הציפייה למחר נמשכה כמו נצח. ביום שלמחרת באנו לביצפר וכל התלמידים הסתכלו עלינו במבט מלא ברחמים... כולם כולל אנחנו היו בטוחים שזו השנה האחרונה שלנו בביצפר. הגענו למשרד של המפקד והוא אמר לנו שהוא עוד לא החליט ושנחזור אליו בסוף היום. עד השיחה כל אחת מאיתנו כבר חשבה על בתי ספר חלופיים... אבל כשנכנסנו אליו ההחלטה שלו הייתה שונה: הוא החליט להשאיר אותנו בביצפר אבל לזמן את ההורים שלנו לשיחה (אמא שלי עדיין לא ידעה מכל הסיפור) ובנוסף הוא נתן לנו ריתוק. שבוע בחופש שנצטרך להגיע לביצפר ובכל יום המפקד ייתן לנו משימה חדשה... מצד אחד, הרגשתי הקלה עצומה, אבל מצד שני הבנתי שאני אצטרך לספר לאמא על כל הסיפור ואני יודעת שהיא מאוד תתאכזב ממני... לא הייתי מסוגלת לספר לה ודחיתי את זה עד שהמדריך שלי הקדים אותי. הוא התקשר לספר לה שהיא צריכה לבוא לשיחה עם המפקד ואז היא כעסה גם על שהייתה צריכה לשמוע על זה מהמדריך ולא ממני... בקיצור, זו הייתה תקופה לא נעימה בכלל, גם בבית וגם בביצפר שררה אווירה עכורה והיה אפשר להרגיש את האנרגיות השליליות באוויר. אבל על איך שבסוף הכל הסתדר אני אספר כבר בפוסט הבא... אוהבת, Mystery. 4 תגובות הגב הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן לינק לקטע המלץ על הקטע תגובה אחרונה של Quicksand ב-19/2/2006 22:19 |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
