נמאס לי.
אני לא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי...
החיים שלי טובים, ממש טובים.
לא חסרים לי חברים, אין לי בעיות עם הבטחון העצמי שלי...
אני כותבת פה כדי לתעד אותם, שיהיה לי כיף להזכר.
לא מעניינות אותי הכניסות, לא כמות התגובות...
אני כאן-בשבילי.
אבל אחרי 10 חודשים במקום הזה אי אפשר להיות אטומה ולהתעלם.
גם לי מותר לשחרר קצת קיטור, דבר שאני כנראה גרועה בלעשות, גם בחיים האמיתיים.
יש פה קהילה שבימים טובים יכולה להיות מדהימה, אבל בימים פחות טובים...
ביצה זו מחמאה ענקית בשביל ישראבלוג.
אני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך להיות פה,כבר לא כזה נעים לי.
לא רוצה לעורר פרובוקציות.
(אל תשאלו שאלות, בבקשה. גם לא במסנג'ר.)
בכל זאת אוהבת,אניגמה.
סורי דארלינג,שהכנסתי אותך לכל זה...