The show must go on

כידוע (ולמי שלא יודע-תתעדכנו!) אני חולה לגמרי ובימים האחרונים לא הייתה לי שניה לנוח,

מצבי רק הלך והתדרדר :(

היום של הפרימיירה היה יום עמוס במיוחד:

הייתי צריכה לקום ב-8, לנסוע לביצפר (בשני אוטובוסים) לחלק כמה כרטיסים ולהפגש עם כמה חברים כדי לתת כרטיסים גם להם,לקחת את החצאית שלי לנשף מהקניון, לחזור הביתה,לעשות מקלחת,לארוז תיק וב-2 בצהריים כבר להיות באולם.

 

בערב הקודם ארגנתי הכל בצורה מסודרת אך שכחתי דבר אחד: להפעיל את השעון המעורר!

אחרי חלום מציאותי במיוחד התעוררתי והתחלתי לנחש מה השעה ואיזה יופי שקמתי בלי שעון מעורר,

אך כשהסתכלתי על השעון כבר היה 9 וחצי!!!

קמתי במצב ממש רע, עם כאב ראש קטלני ואף סתום לגמרי...

אפילו השפרצתי קצת אוטריווין לאף!

אכלתי איזה עוגיה, התלבשתי ויצאתי מהבית...

 

אחרי שעה ארוכה הגעתי לביצפר,כמובן שלא מצאתי אף אחד והשארתי את כל הכרטיסים אצל המדריך הראשון שמצאתי וביקשתי שימסור אותם לאנשים הנכונים...

אח"כ הלכתי לקנות פחית קולה באגורות האחרונות שנשארו לי (הייתי צריכה פחית קולה להצגה).

סתם לידע כללי: אני שונאת קולה!!!  זה דוחה. אני יכולה להקיא בגלל קולה!

אבל בדרך חזרה הביתה הייתי מאוד צמאה והחלטתי בכל זאת לשתות את הקולה המזורגגת....

היה לי ממש מגעיל וכשהגעתי הביתה שפכתי את מה שנשאר לאסלה וציחצחתי שיניים 8 פעמים.

 

ראיתי שאני כבר לא מספיקה לעשות כלום היום והולכת לאחר גם לחזרה הטכנית אז עזבתי הכל,

תפסתי מונית ונסעתי מיד לאולם.

לא הספקתי לאכול ושכחתי לקחת איתי אוכל לדרך, האנרגיות שלי התבזבזו במהירות מטורפת...

התלהבתי שאני לובשת מכנסיים כל ההצגה ואני לא חייבת לתקוע את המיקרופון בחזיה מאחורה, אלא יכולה לקחת חגורה מיוחדת בשביל הקופסה שלו והיא גם תשמש כחגורה רגילה,כזאת שתשמור שמכנסיי לא יפלו :)

 

לקראת סוף החזרה כבר התחלתי להרגיש ממש רע,

אבל ידעתי שהקהל אוטוטו מגיע ולהיות על הבמה ישכיח ממני הכל ויעשה לי רק טוב.

לפני תחילת החזרה הרכבתי חזרה את המיקרופון, אבל לא מצאתי את החגורה הקודמת והשתמשתי בחגורה קצת יותר רחבה, לא חשבתי שזה משנה.

ההצגה עברה טוב,רק אני דאגתי לעשות קצת פאשלות ולאלתר בשביל הכיף,

בתור מקצוענית שיש סיכוי שמופיעה בהצגה האחרונה שלה לתקופה בלתי משוערת :(

 

אחרי הסצנה האחרונה שלי, שנגמרת בערך 3 דק' לפני נאמבר הסיום יצאתי והלכתי ישר לסאונדמן שיוריד לי את המיקרופון לפני שאני מחליפה בגדים...

הוא התחיל להוציא את החגורה,אני עזרתי לו.... אבל לא הצלחנו להוציא אותה,

היא הייתה רחבה מדי!!!

במשך שתי דקות שנמשכו כמו נצח נלחמנו עם החגורה המזורגגת - וכלום!

פתאום עלתה מחשבה בראשי: "אניגמה,את מקצוענית, מה אכפת לך, על מי את שמה בכלל??"

אז אמרתי לו:"עזוב,לא משנה... קח את המכנס יחד עם החגורה,לא מעניין אותי!"

מול הפרצוף שלו הורדתי במהירות את המכנס ונשארתי עם ישבן חשוף (וחצוף) תקוע לו ישר בפרצוף!

עכשיו התחלנו להלחם עם החולצה...

החוט של המיקרופון נתקע בשרשרת שהייתה מחוברת לחולצה!

כמובן שאחרי המכנס הייתי חסרת בושה לגמרי והשארתי לו גם את החולצה, שיהנה!

 

התחלתי לרוץ ערומה לצד השני מאחורי הקלעים ולבשתי במהירות מטורפת את התלבושת (שמורכבת משלושה חלקים!) לנאמבר סיום.

הספקתי בדיוק בשנייה האחרונה ועליתי על הבמה לקטע הסיום!

אך לאחר כל הבלגן הזה חטפתי התקף שיעול חזק במיוחד!

ניסיתי תמיד לחייך לקהל וכבר יצאו לי דמעות מרוב שהחזקתי את השיעול!

כל פעם שהסתובבתי השתעלתי קצת,אבל לא מספיק כדי להקל על הריאות המסכנות שלי :(

אחרי שסיימתי להופיע השתעלתי מאחורי הקלעים לפחות חצי שעה בלי הפסקה!

למזלי,המפיקה ראתה שמצבי רע ושיחררה אותי הביתה...

 

היום הייתי צריכה לקום ב-7 בבוקר וללכת לעשות בגרות, לפחות נראה לי שהלך טוב...

מעכשיו עד מחר בערב אני בחופשת מחלה! שמישהו יעז להטריד את מנוחתי!

 

אוי... נראה לי יצא ארוך במיוחד, אני מקווה ששרדתם.

למרות הכל, פיספסתם אחלה הצגה ביצ'ז!

תשושה אך מרוצה,אניגמה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אניגמה כהן, 28/6/2006 22:30, בקטגוריות ימים הזויים בחיי
108 תגובות   הגב     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק לקטע     המלץ על הקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של אניגמה ב-7/7/2006 09:16

---